אם אני רוצה למות זה אומר שיש לי בעיה?
למה, למי שרוצה לחיות - אין בעיה?!
למה, כי זה מה שלימדו אותנו? שהחיים יפים?!
מלאים בוורדים אדומים ובחורות יפות?

אז מה אם אני אוהבת לההדיר את המוות?המוות משחרר מתי תבינו?
המוות הוא לא רע ולא טוב, הוא מוות.
מוות הוא כמו אהבה, משחרר את המת מייסורים, לוקח לפעמים את מי
שלא נראה לנו שמגיע לו למות. וכך גם באהבה. משחררת, כואבת,
מייסרת ולא לכולם מגיע לאהוב.

מוות הוא סטטוס. הוא עובדה קיימת. הוא גורל...
אז אני רוצה לחתוך לעצמי את הורידים... אז? זה יהיה ליטוף קל
ותו לא לעומת הכאב שבפנים, אם כאבתם אהבה מעולם אתם יודעים על
מה אני מדברת.

רק המראה והריח של הדם הנוזל יצליחו להרגיע אותי, את הכאב
האינסופי הזה, את השיגעון שלקיתי בו.
המוסיקה שמלווה את התהליך ממכרת אותי לתחושת הכאב, השריפה,
הדמעות, אני מכורה. אני צריכה כאב. אני צריכה להרגיש כאב, לדעת
שיש כאב פיזי בעולם הזה שיגבור על הכאב המנטאלי... לו רק ימצא
כזה.
אני מרגישה את הלב שלי מתרסק ואני כבר לא בוכה, אלא זורמת עם
הכאב. עם הפחד. הולכת עם הדם עד הסוף.

אני צריכה שמשהו בעולם הזה ישלוט עליי. ירסן אותי. אני כלכך
רגילה לשלוט, להנהיג, אבל אין אף אחד ששולט עליי באופן טוטאלי
כמו שאני שולטת באחרים. בצורה כלכך אבסולוטית.
האם יש רצועה שתצליח לקשור אותי? לרסן אותי? לרתק אותי
למקומי?
וסופסוף להעמיד אותי באתגר הזה שכלכך חסר לי... פורצת גבולות
שכמוני.

בלי מאמץ בכלל... הדם נוזל ואני מריחה שוב את הריח המוכר
והטוב, זה שנותן לי להרגיש, זה שמנחם אותי יותר מנשיקתו של גבר
אהוב.
החושך, הדם, הכאב, בעליי הגאים. אדוניי המוחלטים. משגעים אותי.
נותנים לי לראות פיסה של אור כל פעם, האור קורץ לי אבל הם
מושכים אותי חזרה אליהם.

זה שורף בי. זה שורף כל כאב שעוד נותר בי. זה כואב ומענג באותו
הזמן. הדם מפסיק לזרום אבל אני מחדשת את הפצע.

"שלא יגמר לעולם..."