היה היה פעם, לפני המון המון זמן, פרח מיוחד.

אף אחד לא יודע מתי וממה הוא צמח, אבל השמועה מספרת שהוא נבט
לפני הרבה שנים, עוד לפני שהתחילו המלחמות לשלוט בעולם, לפני
שאנשים דאגו שכולם יכבדו אותם במקום לכבד אחרים בעצמם.
עוד בתקופה שהיה הרבה טוב ואהבה. כמעט רק טוב ואהבה, חוץ
מבמקרים בהם היו שניים שאהבו את אותה הבחורה - אבל זה לא היה
קורה הרבה...

מספרים שזה היה ילד שגילה אותו.

הילד עבר, שורק ושר לעצמו, מאושר.
הוא התיישב על יד הפרח, ממש במקרה, וסיפר לו כמה טוב לו וכמה
הוא מרוצה.

הפרח היה מאושר.
מרוב ששמח על הילד הוא הרגיש שהלב שלו גדל וגדל, מכיל יותר
אושר משידע אי פעם, וכשדבורה יפיפייה ישבה לו על הלב - היא לא
רצתה ללכת.

לפני שהלך הילד הוא הסתכל על הפרח.
הוא ידע (כי ככה תמיד אמרו לו) שפרחים לא יכולים להרגיש אבל
הפרח הזה... היה נראה כאילו הוא שמח, מאושר כמעט כמוהו.
היה נראה שהוא גדל קצת, אבל הוא ידע שזה לא אפשרי ולכן רק
האמין שהוא הדביק אותו באושר שלו, והוא אהב אותו על זה.

מאז התחיל הילד לחזור לאותו הפרח בכל פעם שהיה מאושר.

הוא היה מספר לו סיפורים שעשו אותו שמח, וראה איך הפרח גדל
מאהבה.
בהתחלה הוא שכנע את  עצמו שזה רק בראש שלו, שהרי פרחים לא
גדלים בכמה שעות, בטח שלא רק בגלל סיפור שמח, אבל בכל פעם
שהגיע ראה אותו גדל, ולא נשאר מקום לספק.


הפרח מצידו שם לב שכשהיה בא הילד היו כל הפרחים כאילו עוצרים
מהכל. מפסיקים לחשוב, להרגיש, ומוסרים את עצמם לסיפורי הילד,
לאושר שלו.
בלב שלהם, הם היו רוצים מאוד להראות עד כמה הם מאושרים, ממש
כמו שפרח לב הזהב היה גדל, אבל בגלל שלא יכלו רק שמחו מאוד על
שלפחות אחד מהם יכל.

ואז הגיעה תקופת יובש.
הם קראו לזה ככה כי לא היה מי שיזין אותם.
הילד כבר לא בא המון זמן, ואנשים בקושי עברו לידם.
הלב של הפרח נשאר גדול, אבל כבר לא נשאר לו מה לעשות בו - הוא
חיכה שמישהו יבוא ויהיה מאושר, כדי שיוכל לשמוח בשמחתו שלו,
אבל לא היו כאלה.
 
הפרח ידע שלילד של פעם הייתה אישה, שני ילדים ועבודה שאהב,
כי על כל אלה סיפר לו בכל פעם שבא, חוזר ומדגיש כמה הוא אוהב
אותם,
כמה כל אלה עושים אותו מאושר כמו שלא היה מעולם.
 
שלושה אביבים הילד כבר לא הגיע,
והפרח ראה שפרחים חדשים צומחים, גדלים כמעט לגודל שלו, אבל
הוא נשאר כשהיה.

מידי פעם הגיעו אל הפרח אנשים אחרים.
אף אחד לא ישב ודיבר איתו, כמו שעשה הילד, אבל היו שהסתכלו
עליו בהערצה. אחרי הכל עם הזמן הוא הפך לפרח עם לב ענקי.

אביב נוסף עבר, ומישהו עבר ליד הפרח.
האדם הזה נראה בדיוק כמו הילד שהיה פעם בא ומספר כמה הוא
מאושר,
רק שהאדם הזה לא היה נראה מאושר.
העיניים שלו היו קטנות יותר מפעם, עצובות.
הפרח ראה והרגיש שלבו מתכווץ מעט בעצב.

הילד שם לב שהפרח קטן, חייך חיוך עצוב, וסיפר לו על חייו.
האישה חולה, חולה מאוד.
זה בא ביום בהיר אחד, ואין הרבה מה לעשות,
הוא רק צריך לחכות ליום שזה יגמר.

פרח לב הזהב התחיל לרעוד.
הוא הרגיש שהלב שלו כאילו מקפץ במקומו, מנסה להגיד לו משהו,
והוא הבין.
הוא נתן ללב שלו להמשיך להרעיד אותו, בתקווה שהילד יראה ויבין
את המסר,
והילד הבין.

הוא הסתכל על הפרח, שואל אם הוא בטוח שזה מה שהוא רוצה
"כן", חשב הפרח, מקווה שהילד שומע, "זה יעשה לי רק טוב".
הילד התקרב, הריח את הפרח ולקח עלה כותרת, עם חתיכה קטנה
מהלב.

שבוע אחר כך חזר הילד,
מאושר כפי שהיה תמיד, אסיר תודה לפרח.
הפעם הפרח גדל הרבה יותר - הוא שמע את סיפורו המאושר של
הילד, על האישה שהחלימה והילדים המאושרים, והרגיש שחלק מזה
בזכותו, בזכות ההקרבה שלו.
הילד ראה את הפרח גדל במהירות, וחייך מאושר.
 
מאז שמעו כמעט כולם על הפרח עם לב הזהב.

אף אחד לא בא רק לספר סיפורים, כמו הילד.
הם באו כשהיו צריכים עלה קטן מעלי הכותרת שלו כדי לרפא מישהו
אהוב,
אבל זה היה בסדר, כי רובם חזרו אחר כך אסירי תודה.
הפרח הרגיש שעזר להם, ושמח לגדל עלי כותרת נוספים, כשהלב שלו
ממשיך למלא את החסר שנקטף עם כל מבט אסיר תודה שלהם.
 
ואז, ביום אחד...

יום אחד הגיע ילד קטן, שהפרח לא הכיר.
הילד הקטן נראה שמח ומאושר, אבל היה משהו שהעיק על שמחתו.
הפרח כבר היה רגיל שאנשים באים וקוטפים ממנו עלה בלי לדבר
איתו קודם,
בלי לספר לו כמה הם צריכים אותו ומצטערים שהם חייבים לעשות
זאת,
אבל הילד הזה היה שונה.

הוא לא לקח עלה כותרת אחד, או כמה כמו שלקחו אחרים שהיו ממש
זקוקים להם,
הוא בא, הסתכל על הפרח עם לב הזהב, ובשמחה עקר אותו מהאדמה.
 
הפרח הספיק לחיות עוד כמה שעות אחר כך.

הוא ידע שחייו נלקחו כדי לרפא חיים של מישהו אחר,
וזה עשה אותו קצת שמח לדעת את זה.
בזמן שהפרח היה בתיק, שמע את הילד אומר לעצמו כמה הוא שמח שמצא
את הפרח שכולם דיברו עליו, כמה הוא שמח שעכשיו יוכל לרפא את
אמא שלו, שאותה חיפש כל כך הרבה זמן.
 
הפרח התפלל וביקש בכל מאודו שיספיק לחיות עד שיגיע לאמא,
שאולי אז יוכל לגדול ולהרוויח עוד כמה רגעים מהבעת האושר
שייתן לו הילד כשיראה שאמא שלו חיה, וכך יגדל הלב שלו והוא
יוכל לחיות עוד קצת.

אבל הילד רק דיבר ודיבר, סיפר כמה קשה היה לו ללכת במשך כל
החופש הגדול של כל הילדים בעולם, איך הרחיקו ממנו את אמא שלו
עם כל פרק יותר ויותר, רק כדי שיהיה לאותם ילדים מה לראות
בחופש, ואיך כל שנה זה חוזר על עצמו מחדש, כל הסיפור הזה.
 
לבו של הפרח התכווץ והוא הלך ודעך, עד שמת.

מה קרה מאז הוא לא ממש יודע,
אבל הפרחים שהיו איתו בשדה שמעו שהאמא החלימה ושהפסיקו לשדר את
התוכנית הזו, כי כבר אין פרח.

מה שבאמת העציב את כולם היה הלב השבור של פרח לב הזהב אותו
כולם כל כך אהבו, הלב שנשאר זרוק בצד אחרי שהאמא נרפאה, ולאט
לאט הלך ודעך עד שנגמר לגמרי, נעלם.
 
יש כאלה שאומרים שלפרחים אין לב, אבל זה לא נכון.
הם אומרים את זה רק כדי שיוכלו לקטוף אותם סתם ככה, בלי סיבה,
ובלי שירגישו אשמה, כי פרחים לא מרגישים.

האמת היא שלכל הפרחים יש לב, אצל הרבה מהם הוא גם זהוב,
הם פשוט לא מזיזים אותו, עוצרים אותו מלגדול או לקטון,
כדי שלא יקטפו גם אותם וישברו להם את הלב.