גם היום הועלתה עולת התמיד על מוקדה, וניחוחות הקטורת שאחריה
היו דבר שבשגרה. הם לא היטיבו להבין את כמוסות נפשותינו, לא
ידעו כלל את שמם או לשונם של המון שורץ של שדונים שהצמיח ליבנו
האנושי. מתחת לדשא היו לנו זוויות של עפרונות ושל פרחים
משוגעים, וגיששנו, ימינה, שמאלה, נבוכים.

אני ראיתי לא פעם אדם מביט בצילו ומדקלם, "זה לא החושך שלי."
אבל הוא נשאר איתו, דבוק מאחורה. עובדה שכשגלגל האור והחום
המתוק זונח בשמים הוא מתארך ומתארך, עד שהוא מקיף את הלילה
כולו בשחור שלו. עובדה שכשבגבו מופנה, כשהוא עובד על תרשים או
מתרווח על כוס קפה נחרדת, החושך הזה יגיח מאחורה ויסגור לבסוף
את כל המעגלים, ידיו האפלוליות סביב גרונו של האדם והוא חונק
בו עד כלות. רק אז, כשההוויה מתערפלת לאיטה והשאול שועט מלמטה,
יגול הוא את עיניו לבורא ויודה כמשיב חוב סודי: זה היה החושך
שלי.

ומה זה משנה איזה שם נקרא לו, אם נכנהו טיפשות או כלא הנשמה או
האבסורד של הקיום האנושי. כל אחד מביט מפעם לפעם באדמה
שלמרגלותיו ומזדעק: לא כאן התכוונתי להיות! השעון מורכב הפוך,
הידיים הוצמדו שלא באופן הנכון. משהו קלוקל, קילקול יסודי
ביותר ישנו בכל הדברים והטעם של נהר התודעה כולו נהיה לפתע תפל
ומר. אפשר להלום על החומה. אפשר לקלל את הספציפיות של כל
סובייקט ולטבול בנחישות ז' פעמים במקווה, בניסיון נואש להשיב
למוחנו הכוזב את התכונה של ניחוח או של הלבנה. אפשר ללבוש בגדי
ארגמן ולהתפלל שאיש לא רואה בעדן את הבשר הורוד, הבלתי-פתור.
קחו, לדוגמה, את יום חמישי. בעודי ממיין מברגים וכלניות ימינה
לימין, שמאלה לשמאל, קלטו פתאום אוזניי את הצליל הרחוק של שירת
אנעים זמירות. בין רגע התנפצו אל מולי כל מושגי היופי והשטות
הנלוזים בהם חשבתי; בהול, רצתי כאחוז שוכרה אל מקור הקול.
חיטטתי באדמה ובורידי, זעקתי מרה. אך הוא בקע מן עדן וסולם לי
- אין.
בינתיים שכחתי את החוויה. הערימה השמאלית באמת מתקדמת יפה,
והפילוסופים הועילו בטובם להמציא את המילים "מיסטיקה"
ו"רליגיוזה" למען הקל את השכחה. אני די בטוח שאיזה בעל בית היה
יכול להשכיר לי סולם תמורת מחיר הגון. שלושה שקלים, נאמר, או
את נשמתי בת האלמוות. אלא שאף בעל בית שפוי לא היה עושה זאת;
זה היה מקלקל להם את הבידור שבצפייה.
בינתיים אני מחטט בספרי הגות והיסטוריה. יש גם בני אדם נוספים
אולם הם רק מדגישים את בורותי ובארותי. אפשר שאספר לכם על היום
בו גיליתי כי לגופי רצון משלו -בו הבית הקרוב והמלוטף בו שכנתי
הזדקף לפתע אל מולי וקרא לי "ציית!" זה היה לפני שלמדתי כי
פיסות של עור ונוזלי גוף מועברים ברשת ברזל עצומה מכל אדם אל
כל אדם בקצב מחריש אוזניים, בו גיליתי כי כליה של אדם אחד
יכולה להידחס אל קיבתו של האחר בהזמנה. התופעה קרויה
פורנוגרפיה והיא השלישית בנפיצותה בין תופעות האנוש, אחרי מיתה
וטעויות. אפשר שאומר לכם לא לדחוף את האף שלכם ואמשיך בסתר
להשתחוות לו תוך עילעול.

בפעם הראשונה בה אמרו לי מילה הסתכלתי מעל כתפי כלא מאמין.
גיבוב הרעשים המשונה היה הדבר הראשון שהוחדר אל תוך משטחי,
עויין. אז עוד לא ידעתי שאני יישות אחת, ובודאי ובודאי
שהושארתי פעור-פה נוכח הרעיון שמישהו פונה אלי, דורש אותי.
עניין ה"משמעות" היה חדש לי והתובנה המאיימת שהאדם הזה באמת
מצפה שאני אבין את כוונתו הנצה בי עיגולי זיעה. מאז למדתי רבות
ונהייתי אני עצמי הוגה של מילים. אבל את אותה התחושה אני מרגיש
כל פעם שרחש צעדים נשמע על פני הרצפה או האספלט.

ביום מן הימים הבטתי במראה ונחרדתי לגלות שאני של העתיד שונא
אותי של ההווה בדיוק במידה שאני של ההווה שונא אותי של העבר.
אפשר ליצור כך רצף אינסופי של אניויות, כאשר כל אחת מהם גוזרת
את האחרת לחתיכות. בטוח אני שעם הטכניקה הנכונה היינו הופכים
על פיה את תעשיית האיגרוף. היה צורך באדם אחד בלבד כדי להפיק
די קרבות עקובים מדם לשעשע דור שלם.

פעמים אחרות הנימפות קוראות לי לאחד את כל רצף התודעה, ולהודות
בכך שבסופו של דבר עם כל הזרות של האדם לעצמו ועם כל הסתירה
הפנימית בין מראות אשר ראיתי ואנשים עימם שוחחתי אני אחד, יחיד
ומאוחד. אחרות קוראות לי לעיין במציאות כפי שהיא ולהציע מסקנות
מנומקות. הנימפות של הירח קוראות לי להתעלם מחלקים נרחבים של
היותי כדי שיווצר מין i, אני שבדמיון בלבד, אולם הנימפות של
ירחי-הירח מציינות שהן עצמן תמימות. למחלוקותיהן הן קוראות לי
וקוראות בי וקורעות בי עד אשר לא נישאר איבר מחובר לאיבר וניתן
לתארני בתארי השלילה בלבד.  

ובכל זאת לא דיברנו על אלוהים. צור הבריאה, אדיר צבאות, להבה
העילאית, האם אתה מתרגש בכלל מכל חיטוטי חסרי-השחר בעולם הזה?

עיתים אני משחק שחמט עם רוחו של ניטשה. הוא מקדם את צריחיו
ופרשיו בגאון בעוד אני מסעיר את מוחי לגלות את תכוניותיו
הכמוסות, נעזר בפירמידה יציבה של רגליים. אנחנו מדברים תוך
כדי, על הנושאים של פילוסופיה גבוהה, ושפתותי המסורבלות אין
בהן אף משום מטרד ללשונו החדה. "ראה נא," הוא אומר לי,
"שאלוהים מת. ואם הדבר טרם קרה אני אדאג לרוצחו בעצמי." אינני
מגיב לו, רק מזיז את הרץ הלבן שלי (שבעבר נקרא bishop) קדימה.
"אינך חושב כך," הוא מחרחר בבוז, ובצעד נועז מאיים לי עם הסוס
(knight) על המלכה. "אינני יודע," אמרתי לו. "הוא מדבר עלי
בסתיו ובלילות."
"גם המתים מסוגלים לדבר," ענה לי, "אל אלו שפתאים מספיק
להקשיב."
אני מסביר לו באריכות על קאנט ויום ועל הקשר בין פוסטמודרניזם
למיסטיקה, מעיד במהלך גורף על החיוב של העולם הנוכחי בסוג חדש
של אל, כלומר אי-ממשות מוחלטת, ומסכם בהתקדמות די עולבת של
הפרש.
"אתה טועה," הוא אומר לי. "אל שכזה אינו אלא רוח. ללא פרצוף
ידוע, ללא שם או רושם. המושגים המוחלטים נעלמו." והנה בתוך כך
הוא ניצל את הפרצה שנתתי לו ומקדם את הרץ שלו לעמדה מאיימת.
אני נסוג עם המלך, מנסה נואשות להחיות את האל בפאתוס אם לא
ברציונאל, אך הוא סוגר עלי שח נוסף עם צריח. "הכול בוער." הוא
אומר לי. "אפילו השמים והלוח. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא
להמשיך לשחק עד טירוף."
אני כבר רואה לו את המהלך. הוא הולך להיכנס עם המלכה והרגלי
למט בשני מהלכים. אין לי שום דרך אפשרית להיחלץ מזה; המשחק
נקבע המשחק נגמר.
עכשיו אני מתברך בבהירות כמוסה. "מה אתה חושב שאתה עושה?"
מזדעק ניטשה כשהוא מבחין בי, אך איבריו החלודים -הוא כבר בן
163 שנה -אינם מספיקים לעצור אותי בזמן. אני הופך את הלוח וכל
כלי המשחק מושלכים להתגלגל על השטיח הפרסי.
"איך?" הוא זועק עכשיו, כמעט בוכה. "איך?"
ואני לא מחייך. רק פונה משם.

הועדה העולמית לגרמי-מדרגות לגן עדן
מודיע בצער כי בשיר מוקלט מסר שטניסטי סמוי
אי לכך מוחרמים כל גרמי המדרגות, סולומות היעקוב, ושאר אמצעי
תחבורה האנכיים שעלולים להביא את המשתמש בהם אל המתחם הקרוי
"גן עדן".
עימכם הסליחה.
זבש"ך, בן אנוש.

(נימפות הירוקת דורשות לצנזר את הקטע הקודם. שיקפצו לי.)

היה את היום המחריד בו גיליתי כי הכול סביבי היה עטוף בפלסטיק.
בדיקה מהירה גילתה כיח התחושה הייתה סובייקטיבית בלבד; כלומר,
היה מרק, אלא שלא אני אכלתי אותו. הייתה אם אך לא אני אהבתי
אותה, והיה שיר שלא אני קראתי, או ספר הגות שלא אני חלקתי
עליו. שבילים מרהיבים שעיניי לא ראו, לחנים קורעי-שחקים ולב
שלא אני שמעתי, אפילו עיצובי אדריכלות בנאליים, מאורעות
ביוגרפיים פעוטים והמחיר הנוכחי של הלחם; את כל אלה לא אני
עשיתי. מי שעשה אותם הייתה תולעת ירוקה ועתיקה שכירסמה לי
בדבקות במוח, ונתנה לי את האשליה של טעם וריח וחברות. את גופי
היא האכילה את הפלסטיק, שהצטבר ברבות הזמן ועכשיו הוא מבצבץ לי
מן הנחריים ותונכי האוזן.
מדביר! מדביר! מישהו ראה היכנשהו מדביר?

ואז היה את היום בו הסידור פתח את פיו ודיבר. "אלוהי," הוא
אמר, "נשמה שנתת בי טהורה היא. איפשהו שם יש איזה אור מסנוור,
איזה צמח גדול שאף ארכיאולוג עוד לא חקר. ויש לי, יש לי, אני
יודע שיש לי, נהר זורם של המשקה היחיד שיכול לרפא את הצמאה
הספציפית הזאת." הוא פנה אלי: "אתה מועמד לדין שמיים רציני,"
אמר לי.
"העוון?"
"מעילה בפיקדון."