להמשיך ללכת. להמשיך ללכת...
זה כל מה שעבר לי בראש.
גופי היה כבד מידי בשביל רגליי לסחוב, אך לא עצרתי. לא היססתי
כלל. להמשיך ללכת... חשבתי ששמעתי משהו, אך זה כבר לא היה
משנה. המשכתי ללכת.
לרגע, הרגשתי כל-כך ברע... אז - לא הרגשתי דבר. האור, האור
שמשך אותי אליו, הוא שנתן לי את הכוח להמשיך. מהפנט כל-כך,
טהור. להמשיך ללכת...
נדמה היה, כי את כל עברי השלכתי מעליי. כל הזיכרונות, הרגשות,
המחשבות... כולם נעלמו. הייתי כל-כך הרבה פעם, וכעת אני כל-כך
מעט. כל שהיה בחיי היה האור הזה, המסתורי...
להמשיך ללכת...
הנה, עוד צעד אחד, פסיעה אחת ואגע בו. ואז, אולי אז, אזכה
למנוח. לא מובן היה מדוע הוא מושך אותי באופן כה עז, אך ידעתי
שעליי להיות קרובה.
להמשיך ללכת, להמשיך ללכת, להמשיך...
פתאום, האור היה בכל מקום מסביבי. הוא מילא אותי, ואני קרנתי,
קרנתי בזוהר ועוצמה.
ואז - הכל נגמר.

פקחתי את עיניי לאט לאט. ציפיתי להרגיש באותו האור המסנוור
מסביבי, אך הוא לא היה שם. הראש שלי הסתחרר.  הייתה לי בחילה.
ואז הייתי שמחה. וכאב לי הראש. וחייכתי. ובכיתי. וראיתי דברים
למול עיני. דברים שקרו באמת. והיו לי קולות בראש. וצחקתי.
צחקתי כל-כך...
כל הרגשות והמחשבות והזיכרונות והתהיות והמבטים, כולם חזרו
לפקוד אותי. כולם בבת אחת. הייתי מבולבלת, לא יודעת מה אני, מי
אני, למה אני...  כאב לי אבל היה לי טוב.
וכשהכל עבר, כל הכאוס הנפשי הזה, שכבתי רגע בשקט. כמעט ולא
נשמתי אפילו.
ובכיתי.

כעסתי על עצמי. כעסתי שהרשיתי לעצמי לשכוח אותם. להניח אותם
ככה בצד. ההורים שלי, שבשבילם אני נלחמת. בשבילם עשיתי הכל. רק
בשבילם...
אבל הם כבר לא שם בכדי לראות את זה, אמר קול שקט בראשי. הם כבר
לא שם...
די! אני לא אקשיב לך, לא אקשיב. אני אלחם.
קמתי, סוף סוף מסתכלת היכן אני. עמדתי על רצפה קרה ולבנה,
במסדרון ארוך וצר. נדמה היה כי אין לו סוף. הקירות, לבנים גם
הם, היו מבריקים, ללא כתם. עשיתי כמה צעדים בכיוון מסוים. לא
ידעתי כלל איזה כיוון זה. והנה, בצעד השביעי, הגעתי לדלת. דלת
שהופיעה בתוך הקיר מימיני. הדלת הייתה כל-כך דומה לקיר, לבנה
וחלקה, שחשבתי שדמיינתי אותה. אך היא בהחלט הייתה שם. התלבטתי
אם לפתוח אותה או לא. מה אמצא מאחוריה? מסוקרנת, החלטתי לפתוח
ולגלות.
הדלת הייתה נעולה.
המשכתי ללכת לאורך המסדרון.
ואז, הופיעה עוד דלת, הפעם לשמאלי. והיא לא הייתה לגמרי לבנה
כמו הקודמת. הצבע שלה היה מעט יותר כהה, אפרורי. וחשוב מזה -
היא הייתה מעט פתוחה. נכנסתי בה, עושה כל צעד בזהירות. בשנייה
שבה עברתי את מפתנה, החלו להופיע מראות בראשי. מים, מים הציפו
אותי מכל עבר. וראיתי אותי, בתור ילדה קטנה, טובעת בתוכם, חסרת
אונים... ראיתי נערה חיוורת יושבת על מיטה בבית חולים, מחוברת
למכונת הנשמה... למול עיניי הופיעה דמותה של חתולתי קיטס,
שרדפה אחרי עכברוש. ראיתי אותה נטרפת על ידי הזאב מהחורשה...
ראיתי את עצמי, בוגרת יותר, עומדת בגבי למישהו וכדור מאקדחו
ננעץ בגופי, חורץ גורלי... ופתאום הכל נעשה שחור לבן, התיישן.
וראיתי את הורי, עיניהם עצומות, נופלים מטה מטה אל תוך מעמקיי
הים.
הייתי מבוהלת, לא ידעתי מה לעשות. איכשהו הצלחתי לחזור אחורה,
טורקת את הדלת מאחורי. התנשמתי והתנשפתי. לא יכולתי להאמין.
הייתה זו הדלת של הפחדים שלי.

עדיין היה קשה לי לתפוס את מה שקרה. איך זה ייתכן? מדוע מאחורי
אותה דלת אפרורית ומסתורית ראיתי את כל הדברים, שתמיד כל-כך
פחדתי שיקרו...
נשנקתי.
מה זה המקום הזה? איך הגעתי לכאן? ניסיתי לפשפש נואשות
בזיכרוני, מחפשת מוצא... אך כל שזכרתי היה את אותו אור לבן
ובוהק.
וכעת אני במסדרון.
המשכתי ללכת.
עברתי על פני דלתות. הרבה דלתות. לעיתים סגורות, ולעיתים
פתוחות לרווחה. לא נכנסתי באף אחת מהן.
לא רציתי לראות שוב את אותם הדברים.
אף על פי, שלפי ההיגיון, שהמשיך לנקר במחשבותיי, לא נועדתי
לראות את המראות הללו שוב. פחדתי-יותר מכל - לראות שוב את מות
הוריי. אך גם הסתקרנתי מה תראה לי דלת אחרת.
המשכתי לצעוד במסדרון. הוא אכן היה, כפי שחשבתי, אין סופי.
הדקות חלפו, אולי גם השעות, שכן לזמן כבר לא הייתה כל משמעות
עבורי.
עד שנעצרתי ליד דלת כחולה.
צבעה לא היה כחול בוהק וחזק, אלא עצוב יותר, שקוע, עמוק אך
דליל. הדלת עצמה נראתה מעט מיושנת, עם ידית מעוקלת. עמדתי
במרחק של צעד ממנה, אך כמו עיניי השלו אותי לראות אותה
ממרחקים. ורק מתרחקת עוד...
התפתיתי. מאוד רציתי לדעת מה מסתתר מאחורי הדלת הזאת... היא
נראתה כל-כך שלווה, משרה מעין רוגע כזה בפנים, בלתי אפשרי שמה
שמאחוריה יהיו עוד מראות נוראיים.
בשקט, התקרבתי אל הדלת, עד שאפי ממש גירד את העץ הישן. הושטתי
ידי לפתוח אותה. לידית היה מגע חמים ועמום שהתפשט בכל גופי.
פתחתי את הדלת, ונכנסתי לחלל שבפנים.
ושוב, בהבזקים, מראות עלו למול עיני הבוהות. אך, כפי שציפיתי,
המראות היו שונים. ראיתי את חתולתי, קיטס, מדלגת לה לקערית
החלב שתמיד חיכתה לה בפינת החדר. כמה פעמים שראיתי אותה עושה
זאת. ואת שיח הורדים שהיה לנו בכניסה לבית, אותו השיח שנעקר
לגמרי אחרי המעבר. ואת עצמי, את עצמי ראיתי, מביטה בבואתי
שבמראה. אז היה עוד שערי ארוך וחלק, וצבעו בוהק. לא כמות שהוא
היום, דבלולי ויבש. בבואתי חייכה. לא חייכתי חזרה. זה היה כואב
מידי. אני הישנה. איך היא הופיעה כאן פתאום.
ראיתי עוד דברים. דברים שאיבדתי. אנשים ששכחתי מהם כמעט לגמרי.
אבל רק כמעט. כי אז, כשדיברו אליי שוב, הביטו בי בעיניהם,
התעורר איזה מקום עמוק בתוך ליבי, צבוט ומוכה. לא יכולתי
להתנער מהם לגמרי. הם עדיין היו שם. תמיד.
לבסוף, הגיעו הוריי. אך הם היו שונים. לא כמו שזכרתי אותם
בשעותיהם האחרונות. צעירים ויפים הם היו, יד ביד, מאושרים. כמו
פעם.
פסעתי אחורה. הבטתי בדלת, מצפה שתיסגר, אך היא נותרה פתוחה.
בכיתי, דמעות שקטות זלגו על לחיי, הרטיבו את שערי.
דלת הגעגועים.

המסדרון נראה קודר. תהיתי עד מתי אצטרך ללכת בו. פוסעת כך, ללא
מטרה. או שאולי כן יש מטרה, אחרי הכל. "נשגב מבינתי", כמו
שנאמר.
כל שידעתי היה שלא יכולתי להפסיק ללכת. הבטתי בדלתות. פתוחות.
סגורות. זה כבר לא שינה לי. לא רציתי להיכנס באף אחת מהן יותר.
די, כבר מספיק לי, חשבתי.
אפילו שחלקן נראו מזמינות ביותר. זוהרות אפילו. ככל שהתחבטתי
בכך במוחי, רציתי לחזור אחורה ולבחון כמה מהן. לא ידעתי אם
אפשר בכלל לחזור אחורה במסדרון שכזה. רגליי, כמו ידעו את
שעליהן לעשות, הלכו בכזאת המשכיות, מעין התמדה בלתי פוסקת,
מכאנית אפילו. לא נראה היה כאילו אפשר לעצור אותן בכלל, שלא
לדבר על לשנות להן את הכיוון.
אז פשוט המשכתי ללכת.

עמדתי מול דלת קטנה, בדיוק בגודלי שלי. היא הייתה צבועה בורוד
רך, ומרקמה היה נעים למגע. עדין וצמרירי. לא יודעת כמה זמן
עמדתי כך. הרבה יותר זמן ממה שהשתהיתי מול הדלתות האחרות. זה
היה נדמה כמו נצח.
ואינני יודעת גם מדוע עמדתי כך, מול הדלת הורדרדה הזו,
הילדותית. היה בה משהו- לא מוסבר. משהו שרציתי לגעת בו. ששאפתי
אליו. נכסף, מבוקש- אך כה רחוק מהמציאות. רחוק ממימוש. בלתי
מוחשי, ובכל זאת, שם.
מהי הדלת הזאת, שבקסמה כבשה אותי? אז, בעומדי שם כמהופנטת, לא
ידעתי את המענה לשאלה.
לבסוף, לאחר שעבר כל הנצח, החלטתי לפתוח אותה. אפילו התרגשתי
מעט, כאילו הייתה זו דלת סודית במיוחד שיש לי היכולת להגיע
אליה.
ופתחתי אותה.
מיד הוצפתי בזוהר יפהפה, מהפנט כמו הדלת עצמה. נשאבתי אל תוך
עולם פנימי, דמיוני, אך נהדר מכל דבר אחר. ומיד, מיד ידעתי
איזו דלת היא זו.
דלת החלומות.
וכל החלומות, כל החלומות כולם, מאז היום שבו נולדתי, כל הדברים
שרציתי להיות, לעשות, להבין, ללמוד, כל אותם דברים שפנטזתי
עליהם בתור ילדה, ולאחר מכן בתור נערה - כולם היו שם. ראיתי את
עצמי משיטה ספינה, בתוך הים הרחב והכחול. חלום כל-כך ישן. היה
זה מה שרציתי יותר מכל, אז, לפני שהפכו המים לפחד הגדול ביותר
של חיי... וגם את הציורים שלי ראיתי, תלויים בקירות מוזיאון
מפורסם, כמו שדמיינתי אותם, באותו יום בו נברתי בתיבה הישנה
שבעליית הגג. ואת בית העץ, עם הדלת הצבועה אדום בוהק, גם אותו
ראיתי. כמה רציתי שיהיה לי בית עץ כזה. לי ולכל הבנות... אך
בנייתו מעולם לא הושלמה. רק כמה קרשים בודדים שהספיק אבי לקבע
על הענפים, לפני האסון...
כל חלומותיי, היפים והכמוסים ביותר התגלו אליי שוב. כמה שכמהתי
לגעת בהם, להפוך אותם לאמיתיים, לחוש בהם שוב ולא לתת להם
מנוח. איך שנתתי להם לחמוק בין אצבעותיי החלשות.
לפתע מצאתי את עצמי מחוץ לדלת. חלומותיי עדיין כלואים בתוכה.
ללא מחשבה נוספת, הפניתי גבי לדלת והמשכתי במורד המסדרון
האינסופי.

עוד כמה זמן אמשיך ללכת כך? זה חייב להיגמר מתישהו.
המסדרון הזה, מה שלא היה, עורר בי משהו. המבנה עצמו היה קר
ונוקשה, רשמי מידי. כמו בבית חולים עירוני, או בניין משרדים.
אבל הדלתות... כל אחת ואחת מהם, נגועה בפרק קטן, פלח מחיי
האמיתיים, הכל חלק מתפוז גדול. תפוז גדול ומרקיב כעת, חשבתי.
מהו המקום המופלא והנורא הזה?
האצתי את צעדיי, מתעלמת משאלותיי שלי. הלכתי כל-כך מהר שהכל
הפך מטושטש, בלתי אפשרי לראות מה שמסביב. ופתאום-
עצרתי.
זה היה כל-כך לפתע, שלא הייתי מוכנה לכך. כמו משהו מבפנים קיבע
אותי במקומי, כמו לא הייתי מוכנה לחצות את כל המקום הזה רק
שנייה לפני כן. לאט, הסתובבתי.
ומצאתי את עצמי מול דלת שחורה וחלקה. לא היה ניתן לומר מהו
מרקמה, ממה היא עשויה, כלום.
היא הייתה סגורה מאוד. בתוך הקיר ממש, מודחקת.
נזכרתי, סתם כך, כיצד שנאתי את הצבע הזה כשהייתי בת 6. לא
הייתי מוכנה לראות אותו, ללבוש אותו, לצייר אותו אפילו. לא
התקרבתי לעטים השחורים בבית. "צבע רע", קראתי לו.
ובגיל 15, כמו מתוך חלום, אחוזת דיבוק, צבעתי את כל הקירות
בחדר בשחור. פס אחרי פס, מילאתי את הכל בחושך חונק ומסוגר.
וציירתי פנים שחורים. עם שיער שחור. ועיניים שחורות ושקועות
כל-כך... וזרקתי את כל הצבעים מהארון, ולבשתי את השמלה השחורה
של אימא, והסתובבתי בה בבית, כמו מכשפה, כמו עטלף, כמו החושך
שמכסה הכל. השמלה השחורה של אימא, שהייתה עדיין גדולה עליי,
משתרכת על הרצפה מאחור.
והנה שוב הצבע הזה. מוחלט. אין ספק שהוא שם.
עמדתי דום, לא מניעה אף שריר בגופי.
ואז הגיע הדחף. הדחף הכי לא מוסבר שפגשתי מימיי.
תפתחי אותה! תפתחי את הדלת!
לא!
עדיין עמדתי. עוצרת בעדי לזוז.
תפתחי את הדלת!
אני לא יכולה!
את חייבת!
אני עומדת. אני עדיין עומדת.
הדלת! את- חייבת - לפתוח - את - הדלת - !
אני- לא - ! אני עומדת...
אני עומדת... אני כאן... אני לא אקשיב...

התנפלתי על הדלת.

סיפור קצר-ארוך שהתחלתי לפני כשנתיים וסיימתי כעת.
בכדי להעלות אותו לבמה חדשה חילקתי אותו ל-9 חלקים.
לחלק 2 ביצירה: http://stage.co.il/Stories/537258272