לא יודע מה זה ששולט עליי,
יש לזה אחיזה כל כך נוקשה,
זה מרגיש כאילו משהו נמצא מעליי,
משייט שם ונמצא בכל משפט ומילה.

הפחד מלעשות, להרגיש ולרצות,
הרגשה מוזרה, קשה להסביר,
הרצון לחבק, להחזיק ולהיות,
אפשר לנסות, גם אם לא כל כך מכיר.

אני כותב בלי לדעת, ישר מהלב,
מחבר בלי לראות, נקודות של כאב,
מחפש בלי להבין, את השאר רושם,
מבקש כמו כולם, פשוט עומד ונואם.

בעידן של טכנולוגיה דיגיטלית,
אני עדיין אנלוגי, מפחד לשנות,
כולם רצים בצורה א-נורמלית,
מסתכל מחפש מה לעשות,

בסופו של עניין מחכה כמו כולם,
מתבונן לצדדים מאבד את הזמן...