[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי ישראלי
/
יערות אפלים

בחודש אוגוסט נסחף האבק ובא ממדבריות אפריקה.
העולם כמו הסתיים מעל צמרות העצים ולמעלה משם רק אבק דהה
ולוהט.
מן השער המוביל לשדות יצאה יוספה כמו בכל יום לשיטוטיה
הארוכים. כעבור זמן מה הייתה עוצרת סמוך לתפוחים, מקום ממנו
רואים את בתי הקיבוץ על הגבעה הנמוכה בין העצים.
יושבת על האדמה או על אבן שטוחה הייתה יוספה מביטה על הקיבוץ
מרחוק, קרוב. הוגה בדברים עליהן תדבר בסתיו שיבוא מעל בימת
הקתדרה הקטנה באוניברסיטה. חושבת על טירופו של ואן גוך, על
יצריו הסוערים של ג'קסון פולוק ועל החצאיות המתנופפות בפריז של
לוטרק.
יוספה ביושבה ליד התפוחים, בשדה מריחה את רקב הפרי שהקדים
לנשור ממוללת אבן או פיסת שלף בין אצבעותיה. מגרשת תן שקרב
יותר מדי אליה.
בדצמבר היא תהיה בת חמישים. איך זה יתכן והיא עוד ילדה. משחררת
אוויר מפיה בבת אחת ושוקעת בדמיונות.
בין העצים רואים את מדרכות הקיבוץ כמו בניין עם הרבה קומות.
בקומה העליונה צועדים אנשים ליד חדר האוכל, באמצע מתרוצצים
ילדים, ממהרים על אופניהם. כלבים סובבים את מרחבי הדשא. כמו
כפר באירופה בציוריו רבי ההתרחשות של ברויכל והכל לנגד עיניה,
בחלל הזה בו מתקיימים החיים שלה.
האובך הזה שעוטף את הכל,חונק, סוגר את הכל בתוך אולם צפוף.
מעיק ליוספה מבחוץ ומבפנים.
אפילו ברויכל מקלל את תמונתו היום. עוד הוצאה מופרזת של אוויר
מהריאות. זה נשאר.
נראה כאילו העולם איבד משפיותו. לפעמים היא תוהה למה לאדם לחפש
אחר חוסר שקט ללא הרף.
בדרום ובגדה המערבית נמשכים המאבקים זה מכבר,  ראש הממשלה
מתבצר בסירובו לפשרות ואף גרוע משני אלה, הקיבוץ ניצב לפני
תמורות שישנו אותו לנצח.
בחורף הקרוב יחלו שיחות ודיונים שעיקרם סגירת בתי הילדים
והנושא הכלכלי שכה בוער עכשיו.
תמיד היתה יוספה אומרת שהשינוי הוא מן הברכות הגדולות בחייו של
האדם, וכעת כשהיא ניצבת מולו אינה מסוגלת להודות כי אלה מילים
ריקות בעיניה.
ילדיה שלה  כבר בגרו ועזבו את הקיבוץ. אחד משמש כגנן בכפר
בשרון. השני הרחיק עד חופיו של האוקיינוס האטלנטי, והוא מנהל
את בריכת השחייה של משפחה עתירת ממון בפלורידה.
מה יהיה על ילדי הקיבוץ הקטנים היא אומרת בליבה. הם יעברו ללון
בבתי ההורים ויהפכו מפונקים וכפויי טובה.
הרוח מסיתה את צמרות התפוחים. אולי האובך המטריד יחלוף סוף
סוף.

אייל מאושר. דוהר על אופניו. הרוח הקלושה נחבטת בפניו ברכות.
ויש גם עצב קל. עוד מעט יסתיים החופש.
איתו ביחד- מעט מאחור- רוכבים על אופניים גם חבריו גל ויניב.
ישנה תחושה של  התעלות באוויר וילדים רצים ומשחקים בכל רחבי
הקיבוץ. אייל בן תשע. הוא חגג את יום הולדתו עם כולם רק לפני
שבועיים. לאחר המסיבה על דשא ביתו, כשהשמש החלה לנטות לכיוון
הים מיהרו כולם אל האולם האיזורי לצפות בסרט חדש שהוקרן לילדי
המועצה.
אפלולית קסומה סוררת באולם האיזורי וריח עדין של מסטיק
ונפטלין, מקדמים את בואו. הוא יורד עם חבריו במורד התלול בין
שורות הכיסאות האפורים ומתיישב. האולם מלא ברעש והתרגשות
וקריאות הילדים. לאט לאט משתלטת הדממה. המסך מואר וחלל האולם
שוקע באפלה עמוקה.
הסרט הזה, בו צפה שבועיים קודם לכן משלהב את דמיונו של אייל.
רכוב על אופניו הוא שוקע בדמיון.
בסרט ניצלת הנסיכה התינוקת מידיה של מכשפה מרושעת וניקלעת אל
כפרם של הגמדים. גמד אמיץ ביותר נושא אותה בידיו אל מסע מופלא
ורצוף סכנות, דרך הרים גבוהים ויערות אפלים אל הסוף המרגש.
הסרט אינו מצוייר ודבר זה גורם לו להיראות אמיתי אף יותר.
אייל אוהב לדמיין את יערות האורן והאלון על הגבעות ממזרח
לקיבוץ כיערות מלאי סוד וכישוף.
עם חבריו הוא מתאר את מראם של הדרקונים הנפילים המקננים במערות
הגיר ובצמרות העצים.
קל לאייל לבנות לו עולם של דמיון אך הוא אומר לעצמו לא להפריז
ולשכוח גם את העולם בו הוא חי. בשר ודם.
ליד הרפת, אחרי שדרת עצי התות הנמוכים הם משליכים את האופניים,
וסמוקים מחום ומאמץ עולים אל הגג של אחד הלולים הישנים.
מהגג נשקפת סככת אכסון התבואה החלודה - כמו טירה אדירה -
ומאחוריה הגבעות והיער וההר במרחק עם הבית הלבן בראשו.

השמיים המאובקים נעים באיטיות מעליהם. שוכבים על הגג על גבם
והמרחב מסביבם נדמה כה רחב ידיים ואינסופי. אייל היה רוצה
לנדוד ללא סוף בעולם, לרחף על אופניו ממדינה למדינה, לחלוף על
פני הרים גבוהים, לנסוק כמו שחף מעל הים המבהיק.  גל אומר
שאולי בסוף הקיץ יסגרו את בתי הילדים והם יעברו לישון אצל
ההורים בבית. "חבל" אומר אייל. ברור לו שהשינוי כנראה צריך
לקרות אבל הוא יתגעגע לחבריו בלילות אל ההרפתקאות שאולי כבר לא
יהיו מסוגן.
יניב אומר שלא ממש חבל לו כי בדיוק עכשיו שלחה להם סבתו
מאמריקה מכשיר וידאו ויש לו כמה סרטים בהם יוכל לצפות כל ערב
בבית הוריו.
גל קם על רגליו. "בואו לסככת התבואה" הוא מציע לפתע "נלך לחפש
נחשי צפע". אייל מעביר יד בשערו "אבא שלי אמר שהולכים לפרק
אותה ושאסור להיכנס לשם כי היא יכולה להתמוטט".
"אז אני הולך לבד" אומר גל. הוא יורד מהגג ורץ אל הסככה. יניב
קורא לו ומתלווה אליו בועט באבנים ורץ.
"ביי" צועק להם אייל.
עולה על אופניו ושב לרכיבה  המהירה. הוא עובר על פני הרפת
ועוצר ליד עמדת השמירה.
לצד העמדה יש ערימת אדמה עליה הוא אוהב לשבת ולצפות בנוף שם
יכול אייל לדמיין ולהמציא סיפורים חדשים אותם יכתוב במחברתו
בבית הילדים.
מערימת האדמה יכול אייל לראות את סככת התבואה מרחוק ואת יניב
וגל חוזרים ורצים. ממנה ואליה.
אי שם בקיבוץ נובח כלב ולא נירגע. לפתע גם הוא אינו רגוע. משהו
שאולי טרם קרה לא נותן לא שקט.
קול חריקה עדין נישא ברוח אליו.
דוהר עם הגמד ועליו שריון של לוחם ביערות אפלים, אייל מלא
התרגשות. רוצה לקום ולרוץ. רעם אדיר של קריסה מוציא אותו פתאום
מהיער ומדמיונו. שם ליד הרפת לנגד עיניו. זה לא יתכן.

היה ליוספה טוב בקיבוץ של פעם. עולם משל עצמה. היא הייתה יכולה
לעשות כל העולה על רוחה.
לעיתים - בינה לבין עצמה בלבד - היא מודה שאולי הזכרונות שלה
התערבבו עם ציורים, ותמונות  של ציירים.
היא אינה מכירה לעיתים בקשיים שהמציאות מרעיפה על האדם. יוספה
בת חמישים עוד מעט, רוצה לחיות בציור של ברויכל הפלמי ולא
במציאות הזו. בשר ודם.
אולי אם תלך מעט ירווח לה. והלוואי שיתנדף כבר האובך המעיק
הזה. היא קמה ממקום ישיבתה והולכת אל הכביש הצר. שניה של דממה.
כאילו העולם עומד מלכתו. שניה אחת ואז קול אדיר של קריסה. ענן
אבק עולה מקצה הכביש.
היא מרימה את ראשה ורצה במהירות לשם.
דבר מה לא טוב קרה. זה ברור.

שעת ערב. שמש חלשה שוקעת מעבר לאבק האפריקאי. דממה ברחבי
הקיבוץ. האמבולנס כבר הרחיק לחיפה. המומים עוד עומדים מספר
ילדים ליד הסככה שנפלה. איתם עומדת יוספה דודתו של אייל. היא
בוכה ללא הרף. כורעת ומחבקת  את אייל. אייל שותק מסלק את
היערות האפלים מדמיונו. עכשיו זו המציאות הוא חושב. אין מקום
לאגדות. דודתו בחבקה אותו מתפללת בליבה שהייתה רק דמות בציור
שמן.
בלילה נקרעים שמי אוגוסט ויורד גשם. אף איש בקיבוץ אינו נם אך
כולם במיטותיהם.
קרה אסון. סככת התבואה התמוטטה פתע ובמותה לקחה עימה שני ילדים
בני תשע. אייל ער במיטתו. הוא יודע שאין גשם באוגוסט. זהו בכי
שקרע את השמיים. כשנירדם לבסוף הוא עף אל היער ואחריו יניב
וגל. והם חיים ורכובים על נחשי צפע ואוחזים בהם במושכות. כמו
של סוס.

הבוקר כה צלול. המדרכות עודן רטובות. רק קול הציפורים נשמע.
כאילו קיבוץ שלם מת עם שני הילדים. אייל נכנס עם חבריו אל חדר
האוכל. רחש לא נשמע שם אפילו לא סכין הנתקל במזלג.
כבדה מנשוא התחושה הזו. תחושה מיוחדת כמעט חגיגית.
אייל יודע כי הוא יהיה חזק. הוא מבחין בעיניה של יוספה התרות
אחר עיניו כאילו מבקשות עזרה.
לפתע הוא מבין כי כולם ילדים. העולם הקטן הזה שלהם הזדעזע עד
מאד ואיש בקיבוץ לא יודע לאן יוליך את אבלו.
ובחוץ השמש כה יפה. האובך שקע סוף סוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך אני אסביר
את זה?
זה קשה


גרפומן
הסלוגנים
מתקשה להסביר


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/07 10:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי ישראלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה