רצתי כל כך מהר ברחוב, המוזיקה נתנה לי אדרנלין, עברתי את כולם
כאילו לא היו שם. הזקנה שהלכה עם מקל ההליכה שלה, הילדה שחזרה
מבית הספר, ואישה שהולכת עם התינוק שלה ועוד הרבה אנשים שבקושי
זיהיתי מהריצה שלי.
הכול התחיל ביום שבו ישבתי בפארק בעיר, היה לי בלוק כתיבה פשוט
ועט שבקושי רשם, החלטתי בהתחלה סתם להוציא את מה שמעיק לי על
הלב, מתוך זה המשכתי להוציא עוד ועוד עד שכבר נרגעתי מכל העומס
הרגשי, הבנתי שאפשר לעשות מזה סיפור טוב.
יש בסיפור הזה הכול - סקס, אהבה, בגידות, אכזבות, בקיצור כל
נסתרי החיים שאנו נוטים להתעלם מהם. אפילו דמויות טובות ורעות
יש בסיפור הזה.
חזרתי הביתה, ישבתי על המחשב, התחלתי לשנות שמות, הורדתי קצת
פרטים שלפי דעתי עשיתי בשכל שהורדתי אותם כי אחרי הכול זה חיי
האישיים ולא מתאים שכל העולם יידע על הדברים האלה.
במשך כמה חודשים טובים שבסופו של דבר נהפכו לשנים, יצא סיפור
ענק על תקופה בחיים שלי, הרגשתי כל כך מסופק מעצמי כי ידעתי
שלא קל לכתוב.
אחרי כמה ימים שישבתי עם חבר שלי בבר, סיפרתי לו על אותו
סיפור, הוא הביע הרבה התעניינות בסיפור. למען האמת לא הייתי
להוט לתת לו לקרוא את זה אבל משהו דחף אותי לעשות את זה.
הלכנו אליי הביתה, בכוחות מאומצים אחרי כמה כוסות של ויסקי
ששתינו בבר, בקושי הצלחתי לעלות במדרגות, נכנסתי לדירה, לקחתי
את ערימת הדפים ונתתי לו.
בבוקר התעוררתי עם הנגאובר עצבני, שתיתי את הכוס הקפה שלי
וחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו עם עצמי. בערב חבר שלי
התקשר. הוא הכריח אותי להיפגש אתו, והבנתי שהוא קרא את
הסיפור.
נפגשנו באותו מקום שהלב נפתח אל הדף, התיישבנו על הספסל, הוא
היה בהלם ושאל אותי איך לעזאזל כתבתי סיפור כזה ואם זה סיפור
אמיתי. הייתי חייב לשקר ואמרתי שלא.
הוא הציע לי להמשיך עם זה להוצאה לאור. מובן שגם אחרי הרעיון
הזה לא הייתי כל כך להוט, כי חשבתי מי יקנה ספר של סופר צעיר
או מה ימשוך אותו לקנות את זה. לא הייתי צריך לחשוב על זה,
פשוט זרמתי עם ההצעה.
פניתי לכמה הוצאות לאור, הגשתי להם את "הטיוטה" שלי, הם אמרו
שידברו אתי. זמן ההמתנה לתשובה היה תקופה קריטית בחיים שלי,
הייתי לחוץ מכל טלפון וכשהדוור היה בא הייתי תוקף אותו בלחץ
אסטרונומי כאילו חיכיתי למכתב מההוצאות לאור, ובסוף, אחרי כל
זה, הגיעה השעה. נציג מההוצאה לאור הגיע אליי הביתה.
צלצול בדלת. רצתי לדלת, ומולי עומד בן אדם רגיל כשבידו כתב עת
ישן יחד עם תיק חום. על התיק כתוב: נא ליצור קשר עם הכותב
וליזום פגישה דחופה.
דיברנו בכניסה לבית. אני כבר הבנתי שמשהו קרה, והזמנתי אותו
לשבת על כוס קפה ומיד התיישבנו בסלון. הוא סיפר לי שהתלהבו
מהטיוטה שלי ושההוצאה מעוניינת להוציא את הספר. החלטתי להמשיך
עם הזרם, כי גם ככה מה יש לי להפסיד, אין לי כרגע אהבה שאני
מתעסק בה, לחפש משהו לעשות עם עצמי מצאתי, לכן כל מה שנשאר לי
לעשות זה להמשיך ולראות את ההתפתחויות.
עברו כמה חודשים, הספר יצא לאור, ההצלחה עדיין לא מסחררת.
עברתי בין כמה חנויות מוזיקה וספרים וראיתי את הספר שלי על
המדפים. באותו רגע הייתה לי צמרמורת בגוף, התרגשות ענקית,
כאילו זכיתי בפרס הגדול בלוטו.
הזמן רץ, אני מוצא את עצמי כל יום בטלפונים עם אנשים. ההוצאה
לאור החליטה להמשיך עם הספר שלי והיא הוציאה עוד עותקים. אנשים
הביעו התעניינות בספר, בספריות העירוניות אנשים ישבו וקראו
פרקים כי לא נשארו ספרים להשאיל לקריאה בבית.
ההצלחה מתחילה לטלטל אותי, אני לא מבין מה הפך פתיחות לב לדף
לסיפור מסחרר ומצליח. העורך שלי התקשר והודיע לי שעקב כך שהספר
נמכר הוא נהפך לרב מכר ואיחל לי מזל טוב.
ההורים שלי התקשרו אליי אחרי שהם שמעו על כל הסערה שמתחוללת
אצלי בחיים. הם לא גאים בי, הם יותר המומים מהדרך שהכול התגלה
להם. הם איחלו לי המון בהצלחה ושיהיה לי רק טוב.
פעם הייתי סתם בן אדם עם חיים פשוטים שנהפכו לסיפור גדול.