15.4.05

אם יש דבר אחד שאני מתגעגעת אליו, מעבר לביה"ס ולבסיס הסגור
ולחברים שלא דיברתי איתם הרבה זמן, זה לדבר אחד קטן ופשוט: אני
מתגעגעת לחזור הביתה ולראות אותך יושב על הספה, עם הכלבה שלך,
מלטף אותה באהבה אדירה שכזו, יושב ומסתכל בטלויזיה, מנהל איתי
דיאלוג פשוט ברגע שאני נכנסת הביתה: "היי סבא!" "היי בולה!",
וזהו.

אני יודעת שכבר היית זקן, סבא,
אני יודעת שכבר היה לך קשה, סבא,
אני יודעת שהגעת לגיל מבוגר שלא כולם זוכים להגיע אליו, סבא,
אבל זה לא מונע ממני להתגעגע אליך געגוע כזה שאין מילים שיוכלו
להסביר אותו.

לפני שבועיים וקצת, כשעוד הייתי בבסיס, היה לי חלום די מוזר.
חלמתי שאני חוזרת הביתה מהצבא, חלמתי את זה ממש מדוייק - הייתי
עם המדים והתיק הענק, והכל,
אני נכנסת הביתה, ורואה אותך פתאום יושב על הספה שם בצד. במקום
הקבוע שלך.
אמא בדיוק קיפלה כביסה בחדר הכביסה.
"סבא?" שאלתי אותך כלא מבינה מה אתה עושה שם, ואיך זה יכול
להיות.
"בולה!" אמרת לי עם הקול השמח שלך, והכלבה שלך נבחה עלי
באהבה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותך.
"חזרתי!" אמרת וצחקת.
הנחתי את התיק בחדר והלכתי לחדר הכביסה, לברר עם אמא שלי מה
קורה פה לעזאזל.
"אמא!" אמרתי. היא נישקה וחיבקה אותי.
הלכנו לכיוון המטבח.
"אמא, מה קורה פה?" שאלתי.
"מה קורה פה מה?"
"מה סבא עושה כאן?"
"אההה, אבא ואני החלטנו להחזיר אותו!"
"להחזיר אותו?"
"כן, להחזיר אותו!"
"מה זאת אומרת?"
"לא משנה, זה סיפור ארוך. אבל בסופו של דבר הוא כאן איתנו
שוב."
"אבל אמא, אנשים ישאלו שאלות!"
"כן, אבל מה את מעדיפה - שאנשים ישאלו שאלות והוא יהיה כאן
איתנו, או שהוא לא יהיה כאן איתנו ושאנשים לא ישאלו שאלות?"
וככה פחות או יותר התעוררתי.
כשהתעוררתי, מיד הדלקתי את הפלאפון [ששכב לי בתוך הכיס של
המעיל איתו ישנתי, כי קר בצבא] ובדקתי שיחות שלא נענו, ודברים,
כי לרגע אחד זה היה נראה לי כל-כך אמיתי, שאני לא יכולה
להסביר.
לקחו לי כמה שניות לקלוט שגם אם הייתי מאוד רוצה, וגם אם הייתי
מאוד-מאוד רוצה,
וגם אם הייתי שמה מיליון פתקים בכותל וגם אם הייתי מתפללת כל
לילה לפני השינה,
וגם אם הייתי הילדה הכי טובה בארץ ובעולם ובגלקסיה -
זה היה נשאר עדיין בגדר של חלום כי המציאות היא קצת אחרת. הרבה
אחרת.
ואתה לא תחזור לכאן יותר לעולם, גם אם הייתי מאוד רוצה.

בדברים הקטנים אתה חסר לי.
בדברים הכי קטנים והכי דביליים והכי לא משמעותיים, כביכול.
כביכול.

נזכרתי היום איך נסענו לפארק - אתה, אמא ואני, כשכבר היית על
כיסא הגלגלים,
והגענו לגן החיות הקטן והנחמד ההוא... הבאנו לחם שתחלק לבעלי
החיים,
ואתה שמחת וצחקת כמו ילד. ממש כמו ילד.
האכלת את החיות בכזו שמחה ובכזה אושר, כאילו זכית בלוטו או
כאילו אני-לא-יודעת-מה.
באיזשהו שלב התחלת לאכול את הלחם בעצמך, ואמא ואני צחקנו שלא
משנה מה, תיאבון תמיד יש לך.

היית כזה חמוד, סבא,
גם כשהיית כבר חלש וזקן וחסר כוחות, תמיד היית חייכן ומצחיק
ואוהב,
תמיד חיבקת ונישקת, ועשית רעש של פלוץ כשנתת נשיקה, וכל פעם
מחדש זה הצחיק,
גם אותנו, וגם אותך.

אמנם הזיכרונות האחרונים שלי ממך הם כבר כשהיית זקן וקצת מוגבל
ביכולות שלך,
אבל הרבה מהזיכרונות שלי ממך ומסבתא הם זיכרונות ילדות שנחרטו
לי בראש, ובעיקר בלב,
ואני לא חושבת שאי פעם מישהו יוכל לעקור לי אותם. הזיכרונות
הכי יפים והכי נהדרים והכי אמיתיים ונוגעים ונעימים.
היינו מסתובבים הרבה ביחד, אתה ואני, עושים קניות לשבת ובכלל
לכל השבוע,
לחם וחלב ועיתון וקצת שטויות בשבילי,
היינו שותים קפה עם אבא בבתי קפה קבועים, שפעם בכמה זמן
השתנו,
היינו אוכלים צהריים אצלכם, כמעט כל יום,
ואתה וסבתא ידעתם בדיוק מה כל אחד מאיתנו אוהב, באיזו כמות
ובאיזה צבע...

אם הייתי יודעת לצייר כמו שצריך, והיו מבקשים ממני לצייר אותך
בצורה מטאפורית, הייתי מציירת קשת בענן גדולה ושמים
כחולים-כחולים, כמעט בלי עננים.
חיית חיים צבעוניים ושמחים, גם כשהיה רע, גם כשהיה קשה, גם
כשהיית מדוכא ועצבני, ואני זוכרת גם רגעים כאלה, שלא תחשוב,
תמיד איכשהוא היית אופטימי והתגברת, גם על הדברים הכי קשים
והכי נוקבים.

"סבא, איך אתה כל-כך אופטימי תמיד?" אני זוכרת ששאלתי אותך
בבית החולים, כמה שבועות לפני שהלכת מאיתנו.
"אוטפימי!" אמרת וצחקת, כמו תמיד היית מעוות כל מילה, בכוונה.
"לא, באמת, איך?"
"אדם בגילי חייב להיות אופטימי! אין מה לעשות - הגיל מחייב!"
פרצת בצחוק גדול.
"אתה מדהים, אתה יודע?" אמרתי לך.
"הו! גם את מדהימה!"

כמה דיאלוגים כאלה אני זוכרת, שאלוהים יעזור לי.
ברגעים של געגוע חלק מהם מנצנצים לי בזיכרון, ופתאום אני נזכרת
בדברים שחשבתי ששכחתי.
ואז אני מגלה שלא שכחתי כלום.
שגם אם אני ארצה מאוד לשכוח, לעולם לא אוכל.
אני אוהבת אותך מדי מכדי לשכוח.

אני זוכרת שבהלוויה שלך, באופן אינסנקטיבי, בלי שחשבתי בכלל,
קפצה לי מיד תמונה לראש, שלך ושל סבתא הולכים מחובקים.
תמיד הייתם הולכים ככה, מחובקים, הולכים יד משולבת ביד, אני
זוכרת. אני לא שוכחת.
ואז פתאום, חשבתי, שבטח אתה מאושר שם למעלה איתה. שבטח היא
מאושרת שהגעת אליה.
כשכבר היית ממש מבולבל ולא זכרת מי אנחנו ומי אתה, היתה שאלה
אחת שתמיד דאגת לשאול -
איפה סבתא. איפה היא. למה היא לא באה לבקר. ומה קרה לה. ופה.
ושם.
התגעגעת אליה, אפילו שלא ידעת להגיד במדוייק שאתה מתגעגע.
ועכשיו שניכם למעלה. אני באמת מקווה שטוב לכם יותר.
אני מתגעגעת לשניכם, אתה יודע?

הייתם הסבא והסבתא הכי טובים שמישהו יכול לבקש לעצמו. באמת.
תמיד דאגתם ובישלתם ואהבתם וחיבקתם ובכיתם וצחקתם וסיפרתם
וניגנתם ולימדתם וכעסתם וצעקתם וחייכתם והייתם. כן, הייתם.
תמיד הייתם.
ובעצם, אתם תמיד תהיו.

פעם שמעתי משפט חכם, שאנשים אהובים שהלכו מאיתנו, הם עדיין
חיים בתוכנו.
וזה כל-כך נכון.
כל-כך הרבה פעמים אני מרגישה אותך, ואותה, בי, בתוכי,
וזה מרגש אותי בצורה שאני לא יכולה להסביר לך, סבא.
לא יכולה להסביר לך. לא יכולה להסביר לעצמי בכלל.

אני אוהבת אותך, סבא.
ומתגעגעת. נורא.

אם יש דבר אחד שאני מתגעגעת אליו, מעבר לביה"ס ולבסיס הסגור
ולחברים שלא דיברתי איתם הרבה זמן, זה לדבר אחד קטן ופשוט: אני
מתגעגעת לחזור הביתה ולראות אותך יושב על הספה, עם הכלבה שלך,
מלטף אותה באהבה אדירה שכזו, יושב ומסתכל בטלויזיה, מנהל איתי
דיאלוג פשוט ברגע שאני נכנסת הביתה: "היי סבא!" "היי בולה!",
וזהו.

עצוב לי שזה לא יהיה יותר.
עצוב לי שאתה לא תהיה יותר.
אבל אתה בי, תמיד, שתדע.

תמיד.