התלתלים שלך. חומים, עגולים, עדינים כמו הרגשות שלך, הכנים,
שאם מנסים לומר אז מסתכנים. את יודעת איך אני מרגישה, או לפחות
ככה זה מרגיש, ועדיין אני תוהה אם ידעת עד כמה התלתלים שלך
יפים. שאני אוהבת איך לא משנה כמה זמן עבר אני עדיין יכולה
לשמוע אותך שרה, איך הקיום שלך לוכד לי בתוך ארונות את
הפחדים.

גם כשכבר נהיה מוזר מדי, לא ידענו איך לקרוא לזה, או פשוט
הנחנו שזה לא חשוב מספיק, דיברת על כמה שהיית רוצה לדעת מה
אחרים חושבים. הבטתי בך מהופנטת. כמה זמן לא הרשתי לעצמי להביט
בך. חייכת אלי. כל האנשים הביטו בעצמם וחייכו ללא תקנה מדברים
הרבה פחות חשובים. לעבר מי את מביטה? זו הייתה הפעם הראשונה בה
לא הייתי בטוחה מה את חושבת. שהרגשתי איתך לא בטוחה.

הגעתי מאוחר מדי, בדיעבד הבנתי כמה היה זה לא לי, להכיר אותך,
לנסות לשכוח מי היית, לחיות בפחד שזה באמת יקרה יום אחד,
לשכוח. לשכוח את כל מה שעשית בשבילי. לנסות להתגבר עלייך
באנוכיות וגאווה בלא-כלום שגיליתי לאחרונה שזה כל מה שיש בי.
ואני נהיית שמחה מהמחשבה שעוד לא יצא לך לגלות את זה לפני
שלקחת הפסקה ארוכה.
כתבתי לך עם כולם מחמאות פרידה בנאליות מטופשות. כשאמרת שאת
הולכת העיניים של כולם התרוצצו לכל עבר, בוחנות לפתע את התקרה,
האם התמונה אכן מוטית כך? מתי הקיר קיבל גון כזה? הם מפחדים,
הם לא מפחדים להישאר בלעדייך? את יכולה לפחות להראות שאת עצובה
אם את האדם הגדול יותר, להביט לנו ישר בעיניים ולהרגיע אותנו.
אבל רק אל תבטיחי שתבואי לבקר. אני לא אוכל להפסיק לחכות לך.
להרגיש חלק ממך נדבק בי ולהתעורר.

"רגע, בכלל נהיה בקשר בעוד כמה שנים?"
"הלוואי".
אם לא הייתי כל כך צעירה הייתי יכולה לענות לך על זה, אבל אני
לא מכירה מהעבר את התחושה הזו, לרצות שלעולם לא תעצרי את עצמך
כשאת משתפת, לא משנה כמה תרגישי חסרת תעוזה, נאלמת, אני רוצה
שתמיד תרצי לשיר לעצמך ולהשכיח כמה מעט אני מכירה אותך בעצם
ושזה בכלל משנה.

התנתקתי מהקבוצה לרגע אחד שלא יראו אותי מנסה להסדיר נשימה,
שוטטתי, התחלתי להתרחק ממסלול ההליכה ובכל זאת לא הצלחתי לחזור
על מלותיך המדויקות, על הצבע בו בחרת לשיערך באותה התקופה,
המבט הצלול שהיה לך בעיניים מטשטש, מתערבב ונשבר מעיניים חסרות
הבעה של אנשים אחרים, עם מלים אחרות ותלתלים אחרים, נותנים
מעצמם ולוקחים לי אותך, מזכירים שכבר מההתחלה לא היה מספיק
ממני איתך.

ושם, לבושה בשמלה שהיום צחקת באומרך שבה לעולם לא תגעי, את
מעבירה את ידייך חרושות הקמטים על פסנתר, עדינות ורכות, הרוסות
רק על פני חוץ על ידי השנים. כמה שנים? האולם מלא אנשים חשוכים
ואורך קורן רק כלפייך חזק ובוהק, ואת שרה, והקול שלך... והאושר
המטורף והחופשי מדי הזה חוזר ומציף את עיני כמו שלפני שהלכת
היית צריכה לראות, וקשה לי להפריד את הצלילים והתווים של
המנגינה לאותיות ומלים או למדר את כל מה שאני מרגישה, לחלק
למחיצות - להפריד בין תיבת נגינה לתיבת זיכרונות וילדות מציקות
שמזכירות איך את לא מתנהגת ואת מתרחקת כעת ואני מביטה בך
דוממת, מי עשה לך את כל הקמטים האלה? היכן הוא היה? והיכן את
כעת? השמלה לוקחת משערותייך את כל הצבע, קולך נאבק ללא הועיל
שיקשיבו - האנשים היקרים האלה הולכים להרהר בזכותך בינם לבין
עצמם, להבין דברים בלעדייך, לקחת הפסקה ארוכה אחרי מחיאות
הכפיים. אף פעם לא שאלתי אם זה רק חלום של בינתיים, למה לא
החזרתי לך משהו מעצמי מעולם, או למה אינך טורחת להביט לאנשים
הטועים האלה בעיניים.
הייתי גונבת משהו ממך כדי להישאר, להאמין שאת פה, שתמיד תהיי,
אך לא הגעתי למסקנה מה ממך יותר חשוב לי, או לאחרים, מה תצטרכי
לעצמך כדי להבין שאת שונה בצורה טובה. הייתי נותנת לך כמה שנים
אבל אינני יכולה כי זה לא מקובל על ידי אנשים, הייתי אומרת לך
משהו מעבר למה שכבר שמעת אבל אינני יודעת אם בכלל אהבת כנות
אז. הייתי אומרת לך עד כמה אני אוהבת אותך, ומודה לך,
ומתגעגעת, אבל קולי לא נשמע טוב, ואני פשוט לא יודעת איך לומר
את שמך בקול בלי להרגיש מסכנה כמו שהם מרגישים.