15/3/04

כשהיינו קטנים ולהילה הייתה מתפרקת הצמה, היא לא הייתה אוספת
את השער שלה בחזרה. בכיתה ו', דינה שאלה אותה אם היא רוצה שהיא
תעשה לה צמה חדשה, כי היה שיעור התעמלות והיא הזיעה המון, אבל
הילה אמרה שלא. דינה שאלה אותה למה, והילה אמרה שרק אימא שלה
יודעת איך לעשות לה צמה כמו שהיא אוהבת. כולנו צחקנו.

אימא של הילה נפטרה לפני כמה ימים מסרטן.

אף פעם לא אהבתי במיוחד את הילה. כשהיינו קטנות היא תמיד הייתה
משוויצה בפניי ותמיד הייתה מנסה להתחרות אתי - תראי, אני יותר
טובה ממך בזה, ואני יותר טובה ממך בזה... בהתחלה נעלבתי, אחר
כך, כשגדלתי טיפה, הבנתי שאין לי בכלל ממה להיעלב. אימא הסבירה
לי שהיא עושה את זה כי היא חסרת ביטחון עצמי ולכן היא צריכה
להוכיח את עצמה כל הזמן, מולי, או בכלל. אני זוכרת שתהיתי ביני
לבין עצמי, מחשבות של ילדה בכיתה ה', למה היא חסרת ביטחון
עצמי, ובכלל, איך זה יכול להיות כך כשהיא נראית בעצם כל-כך
בטוחה בעצמה.

הילה תמיד הייתה משחקת כדורגל עם הבנים, וכדורסל עם הבנים,
ומדברת על תוכניות של בנים. היא כמעט אף פעם לא הייתה עם
הבנות, ואני זוכרת, שפעם באתי אליה הביתה, ודיברנו, ושאלתי
אותה למה זה ככה, אז היא הסבירה שזה בגלל שהבנים הם הרבה יותר
כיפיים והרבה יותר כיף לשחק אתם ולעשות אתם דברים שעם בנות אי
אפשר לעשות. היא רצתה להוכיח את עצמה, אז ירדנו למגרש לשחק
כדורגל. אני כמובן הייתי גרועה, כשרציתי לבעוט ימינה בעטתי
שמאלה, והפוך, ובכל פעם כשעשיתי כן אחד מהבנים מהקבוצה שלי
התעצבן עליי וקילל אותי, עד שעשיתי איזו תנועה לא נכונה עם
הרגל ונפלתי, אז התחלתי לבכות. הילה ניגשה אליי ושאלה אותי למה
אני בוכה, מלמלתי תוך כדי דמעות שזה בגלל שאני לא מרגישה
שייכת. היא חייכה, נתנה לי חיבוק וחזרנו לבית שלה.

לא אהבתי את הילה כי היא תמיד איכשהו הייתה גורמת לי להרגיש
קטנה. אני לא יודעת איך היא הייתה עושה את זה, אבל  תמיד,
אלוהים יודע איך, כשהייתי נמצאת אתה, הביטחון שלי היה אוטומטית
צונח לרצפה. היא הייתה מתפארת ומספרת לי דברים שהיא עשתה,
וציונים שהיא קיבלה, ומחמאות שאמרו לה, וזה מילא, אך לעתים היא
אף הייתה קוראת לי שמנה, או צוחקת עליי, והלב שלי היה מתכווץ.
זה כבר היה בשלב קצת יותר מאוחר, כשהמילים של אימא התחילו
להיטשטש לי בלב.
היא תמיד גם הייתה מוצאת דרך לריב עם כל הילדים בכיתה, והייתה
מרכלת על כולם, ומקללת כשהיא הייתה מתעצבנת, ומגלה מי אוהב את
מי וכאלה דברים. אז אף אחד לא אהב אותה.

פעם סיפרתי על זה לאבא והוא אמר אותו דבר כמו אימא. לא יודעת
אם הם דיברו על זה ביניהם, אבל הוא אמר שהיא בטח מתנהגת ככה כי
היא מנסה לקבל תשומת לב כי כנראה היא לא מקבלת ממנה מספיק
בבית, או משהו.
אבא של הילה היה תמיד חולה, עברו עליו כמה וכמה התקפי לב,
ואימא של הילה הייתה תמיד צועקת ולחוצה כמו טמפון, מהכול,
ובעיקר מהאח הגדול שהיה קצת בעייתי, עד שהיא בטח לא הייתה שמה
לב כל-כך למה קורה עם הילה. אז אבא אמר שזו הדרך שלה, כנראה,
לקבל יחס, ושלמרות שזה מעצבן אפשר להבין אותה. אמנם זה לא
מצדיק את ההתנהגות הלא יפה, הוא אמר, אבל בסך הכול זו לא
אשמתה.

המילים של אבא מהדהדות לי עכשיו בראש,
יחד עם מודעת האבל של אימא של הילה שאני רואה בכל רחבי
השכונה.

שנים לא דיברתי עם הילה. ראיתי אותה כמה פעמים מסתובבת באיזור,
והיא לומדת בביה"ס של תמי, ושמעתי עליה שמועות שהיא נורא-נורא
מוכשרת בציור, ושהיא לסבית, אבל לא ממש דיברתי אתה.
כשעברנו לתיכון הקשר שלנו נותק, כי היא עברה לתיכון אחר
מהתיכון שרובנו הלכנו אליו, ואני זוכרת שבספר הזיכרונות של
כיתה ו' היא כתבה לי שאותי היא הכי אהבה מכל הבנות המפגרות
בכיתה, ושהיא מקווה שנשמור על קשר.
לא שמרנו. לא יודעת למה, לא יודעת איך, לא יודעת אם זה טוב או
רע,
אבל עכשיו הכול חוזר אליי, וזה מכה בי, פתאום.

זה מכה בי שכל פעם כשלהילה תתפרק הצמה, אימא שלה לא תהיה שם
כדי לעשות לה צמה חדשה.
היא תישאר עם פזור ותזיע, ותבכה, ותכעס, ולא תבין, ואימא לא
תחזור.

אני זוכרת איך בכיתה ג', כשהיא ואני היינו חברות די טובות, כי
אני הייתי חדשה בכיתה והיא זו שמיד לקחה אותי ו'אימצה' אותי
אליה בצורה מדהימה [עד שהיא התחילה להשתחצן ולהתנהג בצורה די
אכזרית], הייתי נהנית לבוא אליה ולנגן באורגן הכחול שהיה בחדר
של אחיה. היינו משחקות לפעמים גם בברביות, למרות שהיא לא כל-כך
אהבה, ולפעמים גם, לפעמים היינו פשוט יושבות ומדברות. אימא של
הילה הייתה דמות די מפחידה עבורי, בהתחלה, כי היא הייתה גבוהה
ורחבת מימדים. אבל בסופו של דבר, כשהתחלתי לבוא בצורה די
אינטנסיבית לבית של הילה גיליתי שהיא דווקא לא כזאת מפחידה כפי
שהיא נראית. להיפך.
תמיד היא הייתה מביאה לנו סנדוויץ' עם שוקולד, אפילו שסיפרתי
לה שאני בדיאטה אצל מירי בלקין, ובחיוך גדול אמרה שפעם אחת לא
יקרה כלום, ושזה לא נורא. אז הייתי אוכלת כמו ילדה טובה. וגם
הילה. ואז היינו צוחקות אחת על השנייה על כתמי השוקולד
שהסנדוויץ' השאיר לנו על הפנים.

ועכשיו זה מכה בי שאימא של הילה לא תהיה שם יותר כדי להכין לה
סנדוויץ' עם שוקולד, או דברים טעימים. והיא לא תהיה שם להגן
עליה, כמו שהיא תמיד הייתה מגנה.
ועכשיו זה מכה בי שהביטחון של הילה בטח רק יצטמצם עוד יותר עם
השנים כי אימא שלה לא תהיה שם יותר כדי להעלות לה אותו ולהזכיר
לה כמה שהיא אוהבת. כי אני יודעת שהיא אוהבת. וכמה שהילה אהבה
אותה.
הילה הייתה אומרת את זה, תמיד היא הייתה מספרת על אמא שלה,
ולעתים היא הייתה מביאה ציורים שציירה לה אימא שלה לכיתה,
ומתפארת בפנינו כמה מוכשרת היא. היא באמת הייתה מוכשרת.
ועכשיו זה מכה בי שאימא של הילה לא תחזור, לעולם, וכל-כך עצוב
לי פתאום. כל הזיכרונות עוטפים אותי בכאבם, וזה שורף.

ואם לי כואב, בטח להילה כואב פי שמונים.

כשהיינו קטנים ולהילה הייתה מתפרקת הצמה, היא לא הייתה אוספת
את השער שלה בחזרה. בכיתה ו', דינה שאלה אותה אם היא רוצה שהיא
תעשה לה צמה חדשה, כי היה שיעור התעמלות והיא הזיעה המון, אבל
הילה אמרה שלא. דינה שאלה אותה למה, והילה אמרה שרק אימא שלה
יודעת איך לעשות לה צמה כמו שהיא אוהבת. כולנו צחקנו.

ועכשיו כולנו בוכים.