קצת ילדותי, אבל זו אני, של אז.

29.3.02

הבטתי בשמיים, מצאתי לי כוכב,
החלטתי: "זה יהיה הכוכב שלי, מעכשיו!"
הבטתי בו שעה, אולי אף שעתיים,
כדי ללמוד את מיקומו המדוייק שבשמיים.

כשהלכתי לישון, על פניי היה חיוך רחב,
אחרי הכל, לא כל יום מוצאים כזה כוכב!
קמתי לי בבוקר, השמש כבר זרחה לה
חיכיתי לפגישה עם כוכבי בלילה.

הנה הגיע ערב, החושך כבר ירד
ואני יצאתי לחפש את כוכבי המיוחד.
ראיתי אותו, הוא נצץ לו שם למעלה,
כאילו קרץ לי היישר מתוך הלילה.

וכך עברו ימים, כך עברו גם חודשים
ואני והכוכב שלי כל יום נפגשים.
הוא אמנם למעלה, באלפי שנים רחוק
ובנצנוצו המיוחד, הוא גורם לי לצחוק.

אני מכירה אותו, והוא גם אותי מכיר,
"היי, את אף פעם לא לבד" תמיד מזכיר.
איזה מן כוכב זה, כוכב כה מיוחד
תמיד נוצץ מלמעלה להזכיר לי שאני לא לבד.

וגם כשהוא עצוב ואין לו כוח להתנצנץ,
אני מציירת לו לב ובתוכו חץ,
מצד אחד כתוב את שמי, מצד שני כתוב "כוכב",
איזה כיף לדעת שהוא לעד אותי יאהב.

אסור לו לעולם לשכוח ולי אסור גם כן
(אבל הוא שוכח לפעמים, הוא כבר די זקן)
שאנחנו חברים ולעולם ועד נהיה,
כי אין עוד בעולם כוכב שלי, בדיוק כזה.

הצעתי לחבריי שגם ימצאו כוכב,
שיחליטו שזה הכוכב שלהם מעכשיו.
שיביטו בו שעה, אולי אף שעתיים
ושילמדו את מיקומו המדוייק בשמיים...