לא נגמר. יש קרקעית שאני לא מסוגלת לראות. המדריכה מספרת על
עומקה המדהים של הבאר, אף אחד לא ממש יודע עד כמה היא עמוקה.
עיניי מרוכזות לחלוטין בריק, בשחור, מנסות לקלוט.
המדריכה מספרת שפעם חי איש שהיה מוכרח לבדוק ולדעת, שלשל עצמו
בחבל ארוך מטה מבלי לספר לאף אחד והחבל נגמר לו באמצע המסע.
שניהם נמצאים - כנראה עד עצם היום הזה - על רצפת הבאר.
אנשי הכפר עדיין מדברים בהתרגשות על הדי הצעקה הנוראית שנשמעה
להם ארוכה כנצח. הם רצו לכיוון הצעקה אך כשהגיעו, שמעו רק קול
חלוש מאוד. כשהתקבצו מסביב לבאר, ליד החפצים שהשאיר חברם
מאחור, אימצו את עיניהם ואוזניהם ככל שיכלו, אך עיניהם ראו רק
שחור ואוזניהם קלטו רק צליל עמום שנשמע כאבן זעירה שפוגשת
בהכנעה את המים. מאז לא העזו להתקרב לאיזור.
הילדים נדחקים בצפיפות ליד שפת הבאר, מנסים בכל כוחם לראות
משהו, מתפעלים, רבים דוחפים ומפטפטים. המורה ממהרת להזהירם שלא
יתכופפו יתר על המידה - זה מסוכן. אני מנסה כל הזמן להידחק בין
כולם, להגיע לשם גם אני. המהומה מאוד גדולה, ילדים צועקים,
מורה ומדריכה מזהירות ומרתיעות. אני בתוך כולם. לפתע כולם
נוטשים, מצטופפים ליד איזו מערה, המדריכה מספרת על איזו מפלצת,
הם מרותקים.
אני נשארת לבדי, פנים אל מול תהום. בידיי אחוז בחוזקה הקלמר
שלי, כל חיי בתוכו, ניתן לי במתנה. פתאום אני רואה אותו צונח
אל מעמקי הבאר, השלכתי אותו, זה טוב. זה לא טוב! אהבתי אותו!
זה טוב. עכשיו אוכל לדעת עד כמה היא עמוקה. להתבונן היטב
ולהקשיב, ועוד מעט אחריו, לא הייתי עוזבת אותו לבד...
"מה את עושה כאן? כולם כבר מזמן נכנסו פנימה לאכול. את לא
רעבה?" זו המורה, היא נוגעת בכתפי. "את צריכה להיזהר, זה מסוכן
פה. תראי אותך, כל כך כפופה, את כבר חצי בפנים. ואת קטנה, עוד
מעט והיית נכנסת כולך. היי, את שומעת? הכל בסדר? את נראית לי
קצת מוזר. טוב, זה בטח בגלל שעדיין לא אכלת כלום."
היא דוחפת אותי קדימה ומראה לי באצבעה את חדר האוכל. "בואי,
נצטרף לכולם. הם בטח כבר סיימו מזמן." היא דוחפת אותי עוד קצת,
ובוחנת אותי.
אני משפילה עיניי באיטיות אל ידיי. הקלמר לחוץ ביניהן, מהודק
אל חיקי, אני מרפה מעט ורואה סימנים אדומים ועמוקים על
זרועותיי. מרימה ראשי אל המורה, היא מסתכלת על הסימנים, פותחת
פיה לומר דבר מה. אני אוחזת את הקלמר ביד אחת ומתחילה לרוץ
ריצה מטורפת לכיוון חדר האוכל. מאחורי אני עוד מספיקה לשמוע את
המורה אומרת - "נו, זה בטח בגלל שהיא לא אכלה כל היום."

כשהתיישבתי ליד השולחן, לא נגעתי באוכל, המשכתי להחזיק את
הקלמר ונעצתי עיניים פעורות בחברתי שאכלה בהנאה. "מה? את רוצה
את הגבינה? שנייה, אני כבר מביאה לך. מה?"
תחזיקי אותי, תשמרי עלי, בבקשה. תסתכלי עלי כל הזמן. תחזיקי
אותי...
"נו, מה את רוצה? הנה, קחי את הגבינה, אני גמרתי."
לא זזתי.
"מה, מה? מה את רוצה?!"
מה אני בעצם רוצה ממנה, באמת. מה להגיד לה.
איך אני רוצה שהיא תבין, היא בסך הכל בת עשר.

אבל גם אני.