כשמסתכלים עליי ככה, מהצד, וגם מלפנים, אפשר לחשוב שאני סתם.
מה זה סתם, כלום, אפס, אחת שיושבת מול הטלוויזיה שלה ואוכלת
פסטה קצת קרה כי זה מה שהכי קל להכין אחרי חביתה, אבל כשמכינים
כל כך הרבה פעמים חביתה אז כבר נמאס ומתקדמים לפסטה.
אני אלופה אולימפית.
אז הבטן כבר יצאה קצת החוצה מאז, כי עברו כמה שנים, ואני לא
מתאמנת. ואין לי חסות, כי אומרים שאלופה אולימפית עם קמטים זה
כבר לא זה והם מחפשים משהו יותר צעיר ורענן ושולחים אותי
הביתה, לאכול פסטה קצת קרה, בלי להבין שהם איבדו פה מקצוענית.
וכבר לא עושים עלי כתבות בעיתון, אפילו לא ידיעות קטנות,
איזכורים, משהו. אני מוכנה אפילו להתראיין ל-"מעריב לנוער",
כתבה צבעונית כזו, עם תמונות שלי מחייכת ומחזיקה מדליות, אבל
העורך אומר שזה לא חינוכי. כי אני מתאבדת אולימפית.
ודווקא התחלתי מקטן. אין סיפור על משפחת עוני שעשתה הכל בשביל
שאצליח. דווקא המשפחה בסדר, אמידה. אבא מנהל מחלקה בבית חולים
ואמא שוכבת במיטה עם כאב ראש, כי ממילא בעלה מנהל מחלקה בבית
חולים. והבת שלה אלופה אולימפית.
גם אין לי סיפור כזה של "תמיד חלמתי להיות מתאבדת", הייתי ילדה
ממש רגילה עם אבא מנהל מחלקה בבית חולים, אז ניסיתי. בפעם
הראשונה זה מוזר, נכון, אבל ממכר.
לא זיהו את הכישרון מיד. רק בפעם השלישית בבית חולים,
בהתאוששות, בא איזה מישהו ואמר שיש כסף ויש רצון להשקיע,
ועכשיו הענף בתנופה. הוא חיפש מישהי שטובה יותר בלחתוך ורידים
אבל אני מתחרה רק בקטגוריית כדורים, לא מאקדח, מבית מרקחת,
ובסוף הוא נכנע.
אם יעשו עליי כתבה, אני אדבר על כל הדברים שצריך. משפחת עוני
וחלום ילדות, והקושי להקיים. ואדבר גם על ישראל, שלא מעודדת
ולא מכירה בי כספורטאית, וששחרור מהצבא קיבלתי רק בגלל העבר
הבריאותי ובכלל לא בגלל הספורט והכבוד שאני מביאה למדינה. וגם
על איכות סביבה אני אדבר, ועל איך שאני מעריצה את גל פרידמן
ושהחלום שלי הוא גם להביא מדליית זהב לישראל, כי בכל זאת אני
פטריוטית ומאוד אוהבת את המדינה, אפילו שהיא לא תומכת בי, ואני
מוכנה גם לבוא לאירועים של "צער בעלי חיים", להצטלם עם כלב,
אפילו לקחת אותו הביתה. אבל לא עושים כתבות, לא מבקשים להצטלם
ואין ספונסר. אין כלום ויש קמטים, והבטן קצת בחוץ, רק כמה
גביעים על המדף. אין ביקוש לספורטאים בגילי בענף הזה, התאבדות
אומנותית. היום יש הרבה צעירים שרוצים, ואני כבר פאסה.

(נכתב בהשראת תגובה שכתבה לורי גבע).