הוא פוסע לעברי, אני רואה אותו מרחוק מפלס לו דרך בין מעט
האנשים שחוסמים את דרכו.
מבטו פעם רכון לרצפה ופעם נישא מעלה, לשמיים, אך לא אל פניי
ואני, שרואה אותו מתקרב, מנסה לפגוש בעיניו ולגלות מה מסתתר
בהן.
צעדים מדודים, בטוחים, ולאחר דקות מספר הוא מגיע אלי ומושיט את
ידו, מבקש לשים בהן משהו.
אני מביט בו, שיערו אפור והשיבה ניכרת בפניו החרוצים בקמטים
רבים כאילו הגשם שירד במהלך שנות חייו יצר בו נחלים וערוצים.
מבטו לאה ועיניו כבויות. אף שלא הישיר מבט אליי ניתן היה לראות
שכאילו נעלמו לו האישונים, חלל שחור.

אני בעצמי לבוש בבגדים בלויים.
מכנס דגמ``ח בצבע חאקי החושף קרעים שנוצרו במהלך המסע, בין טרק
לטרק.
המעיל גם הוא מכוסה במעטה אבק ומעט בוץ ורק הצד הפנימי שלו,
שנחשף בצוואר, מעיד שידע ימים יפים יותר.
גם נעליי כבר בלויות, מאובקות והסוליה שחוקה מהליכה, טיפוס
הרים וירידה מצוקים.
ופניי יותר מכל מעידות שגם אני עייף ואין כבר כח. השיער כבר
ארוך ומפוזר, הזקן מסתיר מעט מתווי הפנים ואפילו נדמה לי
שנוצרו קמטים סביב עיניי.

אך העייפות היא שונה. אני מותש ממסע שבחרתי לעשות שבסופו אני
עומד ומחייך ואילו הוא מותש מהמסע שבחר לו הגורל.

לא הבנתי מדוע מכל האנשים הוא בחר דווקא בי, אך הספיק לי רק
לראות את העיניים הכבויות ושלחתי את ידיי לחפש בכיסים את מעט
הכסף שיש לי ונתתי לו.
הנחתי את הכסף בידו וקיפלתי אותה, כמבקש שיישמור היטב על מה
שניתן לו.
אז הוא העז להישיר אליי את עיניו ומתוך השחור צצה נקודה לבנה,
שכנראה נוצרה מהשתקפות המנורה בתקרה, אבל אותה נקודה שפתאום
הופיעה בעיניו והחיוך הקטן שהתפשט ונדמה לי שלרגע ניעורו בו
החיים.
הוא קד, אמר תודה ושלום והלך.

במקום אדם זקן, שהחיים כבר כמעט עברו עליו, ראיתי ילד צוהל
המדלג לו שלבים במדרגות.
צפיתי בו מתיישב ומזמין לעצמו מיץ וכריך בשר ומתענג על ארוחה
טובה שכנראה עבר זמן רב מאז שנחה בחיקו.
אחרי שלגם מהמיץ ונגס מהכריך, פניתי אני לדרכי שמח על כך
שהסבתי קצת נחת למישהו.