ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני עולה אל הדירה. העפלתי בגרם
המדרגות. מדרגות גבוהות, מצהיבות, עם סדקים שחורים. יותר מדי
מדרגות. גררתי את עצמי למעלה, כל מדרגה גבוהה מקודמתה, קשה
יותר לטיפוס. מחשבותיי והיסוסיי השתקשקו להם מאחור, כשלשלת
שבקצותיה משקולת. רגליי כבדו. חדר המדרגות היה חשוך, וגיששתי
בידי אחר מתג החשמל. הקיר היה שמנוני למגע. פיסות של טיח מתקלף
התפוררו תחת אצבעותיי, ורצועות של נייר דבק יבש ופריך שרטו
קלות את עורי והעבירו בי צמרמורת.
לבסוף, מצאתי את כפתור הפלסטיק הקטן. בתחילה התנגד ללחיצתי
בצרימה חדה, כחריקת גיר על לוח, ולאחר מכן נכנע. אורה העמום של
הנורה הצהובה ריצד בחלל חדר המדרגות.
הדלת החומה כבר נראתה במעלה הגרם התלול. בזמן שחיפשתי אחר מתג
האור שחררה יד נעלמה את רגליי מעולה של המשקולת, כדור העופרת
התמקם לו במרכז בית החזה, בדיוק מעל הסרעפת.
נשימתי התרדדה וברכיי רעדו. חשתי איך הדם אוזל מפניי, זולג מטה
מטה, כמבקש להתאחד עם המשקולת. הרמתי את עיניי, שש המדרגות אשר
הפרידו ביני ובין הדלת החומה היו יותר מכפי שיכולתי לשאת.
ביקשתי לשבת. להצטנף באיזו פינה שקטה וחשוכה ולישון. אבל הנה
הגעתי, ואני כבר דופק על הדלת.

היא פתחה מיד, עיניה כבויות ואטומות. היא חייכה אליי ובירכה
אותי בנשיקה. חום שפתיה על שפתיי, כלטיפתה של רוח חמסין, משך
אותי וריפה את שריריי. רציתי לשבת, להיעלם. אולי לא עכשיו,
אולי לא הפעם, אין לי כוח.
היא חייכה שוב, מתעלמת ממצבי, מהמכה שהכתה בי המשקולת. דלת חדר
האורחים היתה סגורה, והתקדמנו במסדרון הצר לעבר חדרה. בחדר עמד
ריח חריף של חתולים. בגדים זרוקים על הכורסה בפינה, נשפכים על
הרצפה במערבולת של פיסות נייר ושערות שחורות של חתול.
התיישבתי בכבדות על המיטה ונשענתי על הקיר. היא שאלה אם אני
בסדר, היא ידעה שלא.
סבך המילים בתוכי נאבק, ביקש להשתחרר ולפרוץ לעצמו דרך, כורך
את כבלי השתיקה סביבו עוד יותר כדג המקפץ על סיפון ומנסה
להבקיע את הרשת הסוגרת עליו. לא עכשיו, אולי אחר-כך, זה עוד לא
הזמן. עניתי בפה יבש שכן, אני בסדר. היא הסתפקה בתשובה זו
והפנתה ממני את מבטה.
היא ליטפה את החתול, אני עיינתי בעטיפה של אחד הדיסקים שהיו
זרוקים על השידה. ניסיתי לאזור אומץ ושאפתי שאיפה ארוכה. שערות
החתול אשר היו תלויות בחלל החדר נשאבו אל ריאותיי ושרטו את
גרוני. פלטתי שיעול מקוטע ובעקבותיו התמלא פי בטעם חמוץ של
מתכת. היא המשיכה ללטף את החתול ושתקה. היא תמיד שותקת. מהמטבח
זחל לחדר זמזומו של המקרר והתערבב במחול אטי עם שערות החתול
ופיסות הנייר. הסתכלתי על השמיכה, רציתי להתכסות, להיעלם.
החתול נעץ את ציפורניו במכנסי הג'ינס שלה והתמתח, משמיע המהום
מתפנק. חוטי הג'ינס נפרמו בקולות פצפוץ תחת הציפורניים החדות,
הוא התרומם וירד מירכיה; קפץ מהכיסא והתמקם על המיטה לצדי.
הושטתי לעברו את ידי, הוא התמסר ונשכב על הגב. ליטפתי את חזהו
ובטנו, שכחתי שאסור ללטף לו את הבטן, רק לעתים רחוקות הוא מרשה
לאנשים לגעת בה. אולי גם לו יש שם משקולת כזאת, אולי גם הוא לא
יכול לתת לה לצאת.
החתול נדרך ושלח לעברי כף מפלחת. שני פסים אדומים נפערו להם
בגב ידי כפסי רכבת בוערים, שאון הקטר פועם בראשי. פלגים אדומים
נבעו והחלו את מסלולם מטה. קמתי והתקדמתי לעבר הדלת, מפלס לי
דרך בתערובת הסמיכה של שערות ופעימות המקרר שהמהמו ברקותיי.
יצאתי אל המסדרון ונכנסתי לשירותים. סגרתי מאחוריי את הדלת
ונשענתי על מיכל ההדחה, מניח את המצח על זרועי הבריאה ומוצץ את
הדם מידי הפצועה. רציתי לישון, להתמזג במכל הפלסטיק הצהבהב,
להיבלע.
היובש בפי נסוג מפני חמצמצותו של הדם, וכעת היה קל יותר להבחין
במרקם המבחיל של פרוות החתול, רשת של קרומים דקים המצפה את
החיך. בחילה החלה מטפסת מבית החזה, ממלאת אותי בטעמה המתכתי של
העופרת. אם רק יכולתי להקיא, לפלוט את המשקולת אל האסלה,
להוריד את המים ולצאת קל יותר. לא עכשיו, לא היום, זה עוד לא
הזמן. המשקולת התקדמה מעט אך התמקמה מחדש בבסיס הגרון. לוחצת
ולא מרפה.
הורדתי את המים וחזרתי אל החדר. היא חיכתה לי שם, בידה בקבוק
קטן של אלכוהול ותחבושת. התיישבתי והיא אחזה בכף ידי. בעירת
האלכוהול מילאה את חושיי, היא פרמה את התחבושת וכרכה אותה
סביבי, כל ליפוף סוגר על קודמו, מהדק ועוצר את זרימת הדם.
הסתכלתי בעיניה, הן לא היו אטומות, רק עצובות. גם היא רוצה
להגיד, גם היא לא יכולה. העצב זלג מעיניה וחדר אל חזי, הושיט
לעברי יד רועדת וחיבק את כדור העופרת הכלוא. כמה שאני אוהב
אותה, לא היום, לא עכשיו, אולי מחר, אולי לא.
מאוחר. היא הזכירה לי שעוד מעט היא כבר צריכה לקום. התפשטנו
והיא כיבתה את האור. סוף-סוף אפשר לישון, להתפוגג לכמה שעות,
לנוח. התכסיתי וכופפתי את ברכיי בתנוחה עוברית. בפי עוד עמדו
שערותיו של החתול שהיו מפוזרות גם על השמיכה. שילבתי את ידיי,
המשקולת חבוקה בחיקי. זה לא היה יום טוב, לא היום, אולי מחר.