10.11.06

לזו שתמיד בוהה בי במבט מבין.
לזו שתמיד דואגת להיכנס אלי לחדר ברגעים הכי נכונים.
לזו שתמיד מרגישה אותי גם כשאחרים לא רואים דרכי כל-כך.
לזו שמנשקת אותי ואוהבת אותי באהבה שאני לא בטוחה שיש לה
תחליף.

את כבר זקנה. ממש הזדקנת לך בתקופה האחרונה.
את מתנשמת מאוד מהר, יותר קשה לך ללכת,
אפילו לעשות את הפעילויות הכי קטנות נהיה עול בעבורך.
אבל לא משנה מה, את עדיין נשארת אותה פינוקי קטנה
שכל הזמן רוצה שיאהבו אותה וילטפו אותה ויתנו לה צומי.
גם עם ענייני האוכל את לא עושה דין וחשבון לאף אחד,
הרי מה איכפת לך שאנשים אומרים שאת שמנה?
את עדיין אוכלת כמו גדולה, אפילו גונבת אוכל לאחרים לפעמים
ונהנית מזה, כי גם זה סוג של תשומת לב.

כל מי שרואה אותך - אומר שאת מהממת ביופייך.
כן, אין מה להגיד, יש לך יופי מיוחד.
חוצמזה, שרואים לך בעיניים שאת חכמה. יש לך ניצוץ כזה.
ולא משנה כמה זקנה את תהיי - תמיד תהיה בך את הילדותיות הזו
ואת הרצון לשחק ולרוץ ולעשות שטויות.

אני יודעת שקשה לך מאז שסבא נפטר.
אני מרגישה את זה, למרות שאת לא ממש יכולה לדבר על זה.
אבל אני גם רואה שבדיוק כמותו, את נהנית מהדברים הקטנים
בחיים,
כאילו הוא לימד אותך בדרכו הייחודית איך לקחת הכל בקלות
ואיך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה,
או במקרה שלך - חצי הצלחת המלאה.
שמנמונת שלי.

אני אוהבת אותך,
אפילו שלפעמים את תוקעת לי נשיקות רטובות - כמו של הדודות
האלה
מבלי שאני מוכנה להן ובדיוק כשאני מתייפייפת לפני יציאה.
אני אוהבת אותך, כי רק את יכולה לקפוץ עלי מהתרגשות כשאני
חוזרת הביתה מהבסיס,
או אפילו כשאני חוזרת מלהוריד את הזבל למטה.
אני אוהבת אותך, כי את כלבה אנושית.
יש בך חום ואהבה וחוכמה וטוב לב.

את, הכלבה של סבא ז"ל, הכלבה שלי.
ואני רוצה להגיד לך, למרות שאני יודעת שאת מרגישה,
שאני אוהבת אותך המון-המון-המון.
לא צריך לדעת כלבית כדי להיות מסוגלת לומר לך את זה. נכון?
נכון שאת יודעת?
שמנמנה אחת. את אחת ויחידה!!!