בעקבות הרשומה של הגר - האם החזיות הן המצאה גברית
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1129617

ובכן, אני חושבת שכל האופנה היא המצאה גברית.
מי שמוליך את הכיוון והאופנאים הם בעיקר גברים.
וכמו שקראתי במקום כל שהוא, הם הומואים (אין לי דבר נגדם, אבל
קראתי שהם המובילים בתחום האופנה) - ולכן הם יוצרים לאישה את
הקו הזה הרזה, עם קו המכנסיים הנמוך, שמזכיר להם את גוף הנער.

כל החשיפה הזו של הבטן ושל החזה, והמיני, הכול בא בעצם לטובת
הגבר, שייהנה ממחמדי האישה, שיעורר המון פרובוקציה.

עכשיו, יש גברים שאכן זה משפיע עליהם, וקשה להם לא להתגרות.
והרי זה ברור שיתגרו. מה, אני לא מסתכלת?

והנערה, אישה, בחורה, משום מה לא מפעילה שיקול דעת, והיום כבר
הלבוש הזה הפך להיות כל כך נפוץ, עד כדי חוסר איזון.
הוא לא מתאים לכל אחת, והבחורות/נשים לפעמים עושות צחוק
מעצמן.

אני מסתכלת על גלגלי השומנים שקו המכנס או החצאית עושים, כי הם
חותכים את האגן במקום לאסוף אותו מקו המותן, ובמקום לחטב
ולהבליט את היופי ואת הצורה האגסית, הם חותכים בבשר החי תרתי
משמע.
אני בכל פעם מתחלחלת מחדש - איך אותה אחת לא רואה עצמה בראי?

יש בחורות לא רזות אבל יפהפיות. אם היו הולכות בצורה "מכובדת"
ואסופה, היופי היה בא לידי ביטוי ולא היו רואים את הגלגלים
האלה. ואחר כך עוד שולחים אותה והיא מסכימה לעשות דיאטות רעב
והיא מפתחת אנורקסיות.

איפה המודעות של ההורים? גם האמא לפעמים מתלבשת כל כך חשוף
ואני מתביישת. מה, היא לא רואה איך היא נראית?
ולמה החריץ צריך להיות בחוץ? כמו אלה השמנים, שלא יכולים ללבוש
מכנס כמו שצריך בגלל הכרס הגדולה.

ולמה האישה צריכה להיות אובייקט לגירוי תמידי לגבר?
למה אני צריכה לחשוף את הבטן שלי, ולא משנה אם שטוחה היא או
לא, למה כל אחד צריך לראות אותה? ולמה אני צריכה ללכת עם מיני
עד שכמעט יראו לי את הגן הנעול? גם אם זה עם גרבונים, כמו
שמישהי אומרת לי בעבודה.
"מה, אבל הגרבונים הלבנים זה מכנס." ומרימה טיפה את המיני
הקצרצר להראות לי שזה "מכנס" חחח...
הרי גרבון לבן לא נראה מכנס, הוא הרי צמוד לגוף... ואין מקום
לדמיון.
ולמה אני צריכה לגרום לדמיון של הגבר להתעורר?
מה, אי אפשר לעורר אותו בכוח יפי הנשמה?
למה אני צריכה להיות זו שתיכנס למחזור שוק הבשר?

זה שזו האופנה לא מחייב אותי להתנהג לפיה.
מה, אין לי שיקול דעת? מה, אין לי אמת פנימית משלי?

אני רואה ילדות שהולכות כמו נשים, חושפות אפילו את מה שאין להן
ואחר כך מתפלאים שהגבר לא עומד בפני יצרו?
אני לא מצדיקה את הגבר ואת הכפייה שהוא כופה עצמו על האישה. לא
כולם אבל יש כאלה.
אני לא מצדיקה אותם, אבל למה לגרום להם למחשבות כאלה?
בכלל, מה היופי בזה שרואים לכל אחת את הבטן? או את החזה?
אני לא אומרת לא חשוף בכלל, אבל למה צריך להבליט ולחשוף עד כדי
מבוכה?
כאילו מה, את רוצה ללכת עכשיו למיטה עם מישהו?
מה, את רוצה עכשיו למשוך את תשומת לבו של גבר מסוים?
הלבוש הפרובוקטיבי הרי מושך את כל הגברים.

אני פשוט לא יכולה להבין את כיוון החשיבה של הנשים שמוכנות
לוותר על כבודן ולחשוף את הכול.

למה? מה אתן רוצות להשיג? מה זאת אומרת זו "האופנה"?
אבל לא אני מחליטה איך אני אתלבש?

ובקשר לצביעת השער.
אני לא צובעת את שערי שהשיבה זרקה בו.
אני עומדת מול הראי ולפעמים "נבהלת" כמה לבן יש לי בשער.
אבל לרגע אחד לא עולה בדעתי לצבוע.
למה להסתיר?
בעיני מי זה לא יפה?
אם מישהי החליטה שהיא רוצה לשים "מסכה" למה זה מחייב אותי?
למה כל אחת רואה חובה לעצמה לשאול למה אני לא צובעת?
מה הרע באמא טבע?
במה אני צריכה להתבייש?
ואם מישהו ידע את גילי (56, חחחח... לא מאמינה, חחח...)
אז מה?
מה זה משנה אם את בת 31 או 40 או 50 או 60?
את מי אני אמורה לרמות?
מה, אני רוצה למשוך משהו צעיר ממני ולרמות אותו?
ומה אכפת לי האדם ברחוב שאני לא מכירה? בשבילו אני צריכה לצבוע
ולחשוף, כדי שהוא יהנה ממראה עיניו?
שיסתכל על ציור, או תמונה או פסל, למה אני צריכה לשמש למודל?
ואם הוא מכיר אותי, אז הוא גם ידע שהפנימיות שלי יפה או לא, אז
בשביל מה המסיכה?
אני פשוט לא מצליחה להבין למה הבחורות/נשים/נערות רוצות להיות
כמו הגדולות, והגדולות רוצות להיות כמו הצעירות.
ואיפה הטבע? איפה היופי הטבעי הרענן?

בשמים זה עניין אחר. זה כבר עניין של ריח. אני מתה על ריחות.
יש כמה שגורמים לי לבחילה, יש כאלה שגורמים לי לאי נעימות באף
אבל אני חולה על ריחות בשמים, סבונים, קרמים, וכל אלה.

אני חושבת ששריפת חזיות אמיתית היא גם להתלבש כמו שהאמת
הפנימית שלי אומרת.
לא לחשוף את עצמי מול כל אחד. רק בפני אלה שראויים לכך.
וזה גם יכול להיעשות בצניעות, לא בפרהסיה.
דווקא המתירנות נותנת לי את החופש להיות צנועה.
המתירנות נותנת את האפשרות לראות מה נכון ומה לא.
יש מקום לשיקול דעת, ואני לא חייבת להיות זו שהגבר יפנטז
עליה.
מה זה נותן לי? איפה זה שם אותי ברמת המוסריות הטבעית?
איפה אני רוצה לראות את עצמי?
מה חשוב לי בחיים שלי?
איזו משמעות אני נותנת לחיי?
ובמקביל, איזו משמעות אני נותנת לחיי כשאני חושפת כל בדל שומן
בבטן או בחזה או בישבן?
זה מה שחשוב לי בחיים?
כי ברור שאי אפשר לדבר על דברים מעניינים אחרים, כשכל החזה
בחוץ או כשהמיני לא משאיר ספקות, או שהבטן מזמינה ליטוף.

איך אפשר לבוא כך לעבודה? איך אפשר לנהל כך שיחה?

זהו, אמרתי את אשר על לבי.
מקווה שלא אצטרך לחשוב על כך יותר.