הוא לא היה כליל השלמות, אפילו לא ראיתי איך הוא נראה,
פשוט ידעתי שזאת אהבה.
"שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"
לא הרגשתי אותו, לא פיזית, אבל ידעתי שהוא שם,
אתי.
וזה עשה את הכול.

בחיים שלי לא הרגשתי אהבה
לא כזו רומנטית, בכל אופן.
אף פעם לא הסתכלתי על מישהו בעיניים וחשבתי כמה אני אוהבת
אותו,
מאוהבת בו,
לא יכולה בלעדיו.
אבל somehow - אני חושבת שאני יודעת איך זה מרגיש.

בחלום הסתכלתי עליו, וכל מה שרציתי היה שידע שאני אוהבת.
אז נישקתי אותו
נשיקה קטנה בפה, מרגישה את השפתיים שלו על שלי
ויודעת שלזה חיכיתי כל החיים.
"אני אוהבת אותך"
ואני מרגישה שלמה.

"הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני"

הוא מסתכל, מעביר את היד שלו על לחיי,
מלטף את העיניים שנעצמו מרוב אושר,
"אני אוהב אותך"
ואני מרגישה מלאה,
כל כולו בתוך לבי.

אני חושבת שהיה איזה גלגול קודם,
חיים קודמים שהעברתי
מאוהבת כמו רומיאו ביוליה.
אחרת למה כל כך קשה לי להאמין שאני אוהבת? מרגישה?

אני מחכה.
כאילו שאני מכירה את הרגש הזה, של האהבה האמתית,
ומחכה שהוא יגיע.
כל שאר הרגשות, האהבות הקטנות, אפילו לא משתוות אליו
אז אני לא מחשיבה אותם בכלל כרגשות.

"השבעתי אתכם בנות ירושלים,
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני"

היו שאמרו לי שאהבה היא כמו מחלה.
הם תיארו איך בדיוק היא מחלחלת לתוך הגוף.

בהתחלה הגוף מנסה להילחם בזה -
כמו בכל גוף זר שנכנס בלי רשות.
אבל עם הזמן הוא לומד לקבל אותה, לנצל אותה לתועלתו.
גם הלב מתרגל, ועם הזמן לומד לחיות עם הזר הזה,
הזר שעכשיו הוא חלק ממנו.

              "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך
                כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה
                      רשפיה רשפי אש שלהבתיה;

      מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה
          אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".