[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אפרת גילרמן
/
אפשרויות פשוטות

שמונה ורבע בערב. גדי סוקניק מעביר את השידור לטלי בר זיו,
הפרשנית החדשה לסוגיות משפטיות.
האמתי שאני לא בטוח שזה הטייטל הרשמי שלה, משהו בסגנון הזה. את
המילה משפטים בטוח יש שם. בעצם, אולי אין.
האינסטינקט הראשוני שלי הוא לחייך חיוך ענק. הנה טלי, טלי שכל
שבת נמרחת אצלי על הספה בטריינינג מרופט מהתיכון, פתאום מסודרת
לה בתוך חולצת כפתורים מגוהצת. טלי עם העיגולים השחורים מתחת
לעיניים, שעכשיו מתחבאים מתחת לשכבה של מייק אפ, עם צללית
צבעונית כזו ואפילו שפתון. או ליפ גלוס. לא יודע, אף פעם לא
הבנתי מה ההבדל.
ויש לה פוני.
בחיים שלי לא ראיתי את טלי עם פוני. אולי בתמונות ממש ישנות
שלה, כאלה מתקופת הגן, בהן אמא שלה ממש כוסית, בסטייל של ילדת
פרחים.
אלוהים אדירים טלי, מתי הספיקו לעשות לך פוני?
רק לפני כמה שעות הורדתי אותך סמוך למגרש חניה של האולפנים,
במקום הכי קרוב שאליו איפשרו לי להגיע עם הרכב, ומאותה נקודה
ועד עכשיו, נתת למישהו להתקרב אלייך עם מספרים?
פתאום לרגע, קשה לי להאמין שזו היא.
לא יודע, שום דבר בתמונה לא מתחבר לי.
לא החולצה הזו, לא האיפור. בטח שלא הפוני.
אבל אז היא פותחת את הפה, ויוצא לה הקול המצוייץ הזה שלא שמעתי
מאז שביקשו ממנה להרצות בכיתה באיזה תרגיל מנהיגות מטומטם
שתקעו לנו בסוף י"ב, והכל מתחבר לי בול.
טלי מתחילה להסביר לגדי על הצעת חוק חדשה שמנסים להעביר
בכנסת.
האמתי שאני לא מצליח להתרכז במילה שיוצאת לה מהפה.
בין היתר, אני האחראי הרשמי על בקרת כתמי הזיעה שלה להערב. לא
יודע איך יכולתי בדיוק לעזור לה בנושא, ואיך נתקעתי עם התפקיד
המכובד הזה, אבל היא התעקשה שאני אשים לב לכל שינוי צבע חשוד
בבד של הבגד שלה באזור הבית שחי.
כרגע היא לא מזיעה. כנראה שבאמת קיררו את האולפן בטרוף כמו
שהיא קיוותה.
ויש את הקול הזה, שבאמת מאוד מפתיע אותי. מין ציוץ כזה, שאני
פשוט מקווה שמי שמעולם לא שמע אותה, יניח שזה הקול הטבעי שלה.
עדיף שיחשבו שיש לה קול גבוה, מאשר שיקלטו שזה מה שקורה כשהיא
בהיסטריה.
אולי היא פשוט מבואסת מהפוני.
בדרך לאולפנים, בפקקים של אחר הצהרים, היא רצתה שנתקשר למפיקה
ונגיד שהיא חטפה חום גבוה ושהיא לא תוכל להופיע היום.
אם יש משהו שאני לא יכול לסבול, זה כשמישהו כמוה נעול על משהו,
ופתאום מוכן לזרוק את הכל לפח. זה פשוט לא מקובל עליי. בטח שלא
בגלל התקף של פחד.
אמרתי לה שאם היא מתכננת לוותר ככה במכה על הכל, אחרי כל
המאמצים שהיא עשתה, אחרי שנתים שלמות של תחקירנות בשביל כלום
כסף, אחרי חודשים מורטי עצבים שאגב לא רק מרטו את העצבים שלה
אלא גם את שלי, של למשוך בכל חוט אפשרי שהיא יכלה למצוא, אם את
כל זה היא מוכנה לזרוק בשביל התקף היסטריה, שלא תצפה ממני לתת
לזה יד.
טלי, אני מוריד אותך מהאוטו, אני נשבע, תרגיעי ומהר.
לא מעניין אותי. אני רציני. לא אכפת לי מה את חושבת.
טלי, אני מודיע לך, תחייגי לאיריס, ולא אכפת לי גם אם בחיים לא
תסלחי לי, ואת יורדת עכשיו ומחפשת מונית שתעצור לך באמצע
איילון.
תחליטי מהר למה נראה לי שהולך להתחיל עוד פעם גשם.
איזה מבט היא תקעה בי. מבט שאת הדייטים שלה היה שולח בזמנו
הביתה תוך חמש דקות עם זנב עמוק בין הרגלים. מבט שביום יבש
במיוחד גם יכול להצית שריפה אקראית באיזה חורש מסכן בסביבת
ירושלים. מבט שאחרי כמה פעמים, התרגלתי אליו יפה.
לא היה לה נגדי שום נשק. שום קלף, שום איום. היא צמצמה את
השפתים שלה לנקודה קטנה, סגרה את הפליפר של הסלולרי, ודחפה
אותו בחזרה לתוך התיק עור שלה, שנראה כמו שק שהיא סחבה לאיזה
גמד.  
נראה לי שבאותו רגע היא ממש שנאה אותי. היא פשוט הפנתה את המבט
שלה לכיוון החלון, ולא אמרה מילה. אבל מה לעשות, אני מכיר
אותה, ולעומת רוב החברים שלה, ובטח שלעומת החבר הזה שלה יוני
שמתעקש שיקראו לו ג'קי, אני גם יודע יפה מאוד איך להתמודד
איתה.
עליי היא לא יכולה לאיים עם הזעם שלה. היא בחנה אותי פעם פעמים
וקלטה את הרמז. אני לא משחק משחקים. אם אני ארצה, היא תרד
באמצע איילון בגשם בלי מטריה. אין בעיה. כשהיא מתנהגת כמו לא
נורמלית, היא מקבלת ממני אפשרויות מאוד פשוטות. לצאת החוצה או
להשאר באוטו ולהתנהג נורמלי. לסתום את הפה ולהקשיב גם לי, או
להשאר לבד בבית קפה עם הפרצוף החמוץ הזה שלה. שלא תגיד שאני לא
נותן לה אלטרנטיבות.  
היא אמרה לי פעם שאני עושה לה טיפול התנהגותי, משהו שדומה לאיך
שמחנכים ילדים. לא מעניין אותי, שתקרא לזה גם טיפול במגע עם
שפנים, זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות כשהיא בודקת את הגבולות
שלי.
והנה היא עכשיו, מפרשנת לגדי סוקניק וחצי עם ישראל, כלומר החצי
שלא רואה ערוץ 10 מינוס השלושה אנשים שנוחרים עכשיו מול מבט
לחדשות, מסבירה להם על כל מני השלכות מסובכות של כל מני
הליכים, מחייכת, כולה בוטחת בעצמה. בוטחת מבחוץ, כי הציוצים
האלה אומרים שבפנים היא כנראה קצת מתחרפנת.
אבל בסופו של דבר מה שחשוב זה שעל המסך היא טלי בר זיו, פרשנית
לעניינים של עורכדינים. משהו כזה.
לפני שאני מספיק להתרשם ממנה עוד קצת, גדי אומר לה תודה
ומרצין, תוך כדי שהוא מתחיל לספר על משפחה מפתח תקווה, שרוצים
לגרש להם את הבת המאומצת מהארץ.
אני קם מהטלויזיה והולך למטבח. נגמרה הסיבה היחידה שלי לראות
חדשות.
במקרר יש רק תה קר שעומר השותף שלי הכין מכל מני עלים שהוא אסף
במדבר יהודה.
שונא את הפינת חידושים והמצאות שלו, בטח כשהיא במקרר שלנו. אבל
אני צמא וזה הנוזל היחידי שקר בבית. אני שולף בשתי ידיים את
הקנקן זכוכית הכל כך כבד הזה שהוא סחב לשותף שלנו מהדירה
הקודמת, ומוזג לי כוס. מר להחריד.
יש לנו במטבח חלון ענק שמשקיף לרחוב למטה, ולכל מני סלונים
וחדרים של השכנים שבבניין ממול. על החלון הזה יש לי פינה קבועה
שאני תופס כמעט בכל ערב. ממש כמו לראות את הערוץ המפוצל שהיה
פעם בכבלים. בכל משבצת יש סיפור אחר.
הערב אני מגיע קצת באיחור, בגלל הפרשנית החדשה לענייני חוק
וסדר.
השכן מקומה ראשונה עדיין אוכל את הארוחת ערב שלו מול הטלויזיה.
גם שמן וגם אוכל לאט. שילוב שגורם לזה שבפועל יש מעט מאוד
רגעים בהם אפשר לתפוס אותו לא לועס משהו.
שתי קומות מעליו חנוטה בדירה שלה פולניה ענתיקה, בין רהיטים
שמשומרים במצב המקורי שלהם מאז שנות החמישים. אני מוכן להשבע
שהאישה הזו עוד מנסה לקנות במכולת עם תלושים מתקופת הצנע.
היא בטוח מדברת עכשיו עם הג'וני מעאפן שלה. בטוח.
ג'וני הזה יפרגן לה יותר מכולנו. בטח שיותר ממני, ובטח שיותר
מההורים שלה.
אני שם את כל הכסף שבעולם שהוא אפילו לא שם לב לזה שהיא צייצה
כמו גור חתולים, למרות שזה היה כל כך שקוף. הוא יגיד לה שהיא
היתה ענקית והוא יאמין בזה לגמרי.
אני את השיחה שלי אקבל לקראת חצות, כשהיא כבר תהיה במיטה בבית,
בפיג'מת שמעטס שלה, מתחבאת מתחת לפוך.
היא תשפוך הכל, תבכה על הפונינט שתקעו אותה איתו לעוד כמה
חודשים טובים, על הציוצים שלה לפני המצלמות. היא תרגיש ממש
חרא, ואני אצחק עליה עד שהיא תתחיל לצחוק ביחד איתי. אני צריך
להזכיר לה שהיא באמת לא הזיעה בכלל.
אם ג'וני היה צוחק איתה על זה, הוא היה מקבל סטירה, או את
המבטלי הזה שלה. בעצם,
כנראה שהוא היה מקבל את שניהם.
אבל לי מותר.
ליד החלון של הזקן, יש חלון של חדר של ילדה, שנראית כאילו היא
בגיל החטיבה, למרות שעם איך שילדות מתפתחות היום, יכול להיות
שהיא גם בכיתה ב'. אין תחביב שלה שלא כולל להיות דבוקה לאיזשהו
מסך. עכשיו היא על המחשב. עד לפה אני שומע את הצלילים המוכרים
כל כך של האיי סי קיו. אגב, אם יום אחד אני אתפוס אותה לא
לועסת מסטיק כמו פרה קטנה, אני אבין שהגיע כנראה סוף העולם.
תכל'ס, לילה שגרתי ברחוב השקט שלי, שתי פניות מבוגרשוב.
פתאום תופס אותי איזה אי שקט.
אני יורד מהחלון ופונה לכיור, מניח את הכוס שלי בזוית אלגנטית
מעל לערימת הכלים. הייתי אומר שעומר הוא חתיכת חזיר מטונף, אבל
זה לא כל כך הוגן, כי אני בדיוק כמוהו. אולי קצת יותר גרוע.
הקור שנכנס מהחלון מתחיל להציק, ותוך כדי שאני דוחף בכח את
החלון זכוכית שתמיד נתקע באמצע המסילה, הנייד שלי מתחיל
לצלצל.
מוקדם מדי בשביל שזו תהיה טלי. היא שומרת אותי לסוף.
אני מנסה להתרכז, ומבין שהצלצול לא מגיע מכיוון החדר שלי. הוא
מגיע מהחדר שצמוד לסלון שלנו. שוב שכחתי אותו אצל עומר.
תוך שתי שניות עומר יוצא מהחדר, כולו נפוח משינה, עם המכשיר
ביד אחת, והביצים שלו ביד שנייה. הוא לוקח כמה צעדים ונמרח על
הבטן, על הספה בסלון.
אני ניגש אליו ומשחרר לו את הנייד מהיד.
מאוחר מדי. לפחות פספסתי שיחה מגילי. במילא לא בא לי עליה
הערב.
ווייוי הינהננה
מה?
וויי ווייי הייננקרה
אולי תוציא את הראש שלך לשנייה מהספה?
גילי בן אדם, גילי התקשרה אלייך.
כן אני רואה.
גילי היא בחורה חמודה. יש לה גוף יפה וקומפקטי, שזה בדרך כלל
מה שאני אוהב אצל בחורות. אבל היא כל כך מתוקה כזאת, שזה
לפעמים מוציא אותי מהכלים. בא לי להוריד קנקן מים רק מלשמוע
אותה מדברת. היא דווקא מזדיינת בסדר. ממש לא גרועה, אבל כבר
היו לי יותר טובות.
האמתי שאני לא יודע מה לעשות איתה. נראה לי שהגענו לשלב הזה
שבו אי אפשר סתם לשכב ולשבת בפאבים. אוטוטו היא תתחיל עם כל
היחסינו לאן הזה, ואני אצטרך לחתוך. לא נעים, אבל בחיים לא
רמזתי לה שאני רוצה יותר. בסופו של דבר זה לא כל כך משנה. בנות
תמיד יבנו לעצמן בראש איזה סרט שבא להן, לא משנה מה תגיד או
תרמוז.
תוך כדי פיהוק, עומר מציע שנרד למטה לבורקס ואח"כ נשב אצל
חיליק לבירה. האמתי שמתחשק לי לצאת, אבל יותר מזה מתחשק לי כבר
לדבר עם טלי.
לא רציתי שהיא תתפוס אותי בתוך כל העשן והסיגריות של החיליק,
ושאני אצטרך לצאת החוצה בקור של אמצע הלילה ולדבר איתה ליד
הפחים המסריחים של קינג ג'ורג'.
אמרתי לעומר שיצא בלעדי, ושאם ישעמם לי אני אקפוץ. ושיביא לי
בורקס בדרך חזרה. אני אוכל אותו בבוקר.
עומר מקלף את עצמו מהספה ומתפשט לו בדרך למקלחת, משאיר אחריו
שביל של בגדים של אנשים שעוד לא קלטו שהם כבר מזמן חזרו מהודו.

לא נראה שנשאר לי כל כך מה לעשות, חוץ מלתפוס את המקום שלו על
הספה, להתעטף בשמיכת סלון שלנו שהיתה פעם של הלברדור של עומר,
ולעצום קצת עיניים.
תוך כדי שאני מסתובב על הגב, אני שם לב שבדירה יש חושך מצרים.
אני בודק בנייד מה השעה ורואה שכבר שתים בלילה. שיחה אחת שלא
נענתה, עוד פעם גילי. שלחה לי SMS, בא לך שאני אקפוץ?
קיבינימאט איתך גילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זאת שאהבה את
התל אביבי, אנא
צרי עימי קשר
במהירות האפשרית
לבירור רגשותייך
כלפי ירושלמים.


ירושלמי, עדיין
לבד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/07 12:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת גילרמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה