גשם זלעפות ניתך על האדמה, כל שביקש ליבה של הקטנה
הזאת, לתפוס מחסה מהסופה שהשתוללה, אשמורת שלישית גשם מלווה
ברד נופל על ראשה כאבנים, ראיתיה בהבזקם של ברקים מביטה  אל
שמיים נמוכים כמו מחפשת בם  דבר מה שאבד, ראיתיה לרגע קט נושאת
ידיה מעלה זועקת לבורא עולם, רק הרעמים השמיעו קולם, פנס רחוב
התנדנד ברוח בעמעום אורו בטרם יכבה האיר לי את היותה בראותה
נתיב לכתה, אי מתי יכבו ברקים וידומו רעמים, מלמלה לעצמה
מילים, "היתכן בורא עולם שאינו רואה אותה, ומלאכים לו לבני
כנף, אין מקום הרחוק למעופם, והמה עכשיו מצחקים באוזניהם של
ילדים קטנים במיטתם החמה, שמעתיה בזעקות השבר, קולה בתוך הסופה
לא נשמע לאיש, בגדיה הכבידו עליה, אט אט התכופפה פשטה את בגדיה
הרטובים, ערומה קופאת מקור נרדמה באמצע שלולית קטנה.

            דמדומי בוקר, כהרגלי איני מוותרת על מתנת בורא
עולם, צדה עיני את כדור האש העולה ופותח מניפה בגוונים מרהיבים
השמיימה, יושבת אני על כסא נדנדה  עשוי עץ אורן, תמיד עלתה בי
המחשבה לו היה העץ חי לבטח היה מתפאר בעשר עשרות שנותיו, חשבתי
בליבי, האם זה שגילף את הלבבות שעיטרו אותו, האם אהב? עודני
מהרהרת שולחת מבט אל זהב שמיים, עוצמת את עיני וצוללת אל
קרקעית הזיכרונות.

            הייתה אמי אוספת אותי על ברכיה, ומתנדנדת על
הכסא, מספרת לי מר חייה עם אבי, קצב נידנוד הכסא  היה תלוי
במידת כעסה עליו באותו יום, לא פעם חשתי כי שתינו נופלות,
מעולם לא ידעה שובע מהשאלות, הייתה לשה כאבה בנפשי הרכה, לאבי
אישה אחרת צעירה ממנו בעשרים שנה, גוון עורה לבן כשלג, שיער
ראשה שחור כשל עורב, ועיניה כחולות משוכות בעיפרון שחור, מין
בובת אדם המתקשטת בעדיים, ברגלה השמאלית קשרה שרשרת פעמוני
כסף, הליכתה קלילה, ואת עכוזיה הייתה מנענעת ללא מאמץ, קלודין
היה שמה, "קלודין" שם הורג.
           
            איש נאה היה אבי, שיער ראשו שחור, ותלתלים
משתפלים על כתפיו, יש גברים המזמנים בשתיקה מעינהם חיזור ללא
אומר, כדף מצחם, ועיניהם רושמות בו.

            חלונה של אימי אל מול חלונה של קלודין, אימי
הייתה נעמדת בחלון, פעם משירה מבט אל חלונה של קלודין, ופעם אל
בורא עולם, תמיד הייתה לה רשימת בקשות אל בורא עולם מלווים
בסימני שאלה, עת לילה קול בכייה של אימי נמהל ביללות התנים
המשוטטים בפרדס הגובל לביתנו, לי נמהלו הקולות עם כינור מנפשי
ששלח שתי טיפות מלוחות, שנפלו במורד לחיי אל פי.

             מה להם החומדים והעושקים את האסור, חג להם תמיד,
וכל אשר יבוא לפיהם ימתק, ילעסו ויתעלסו כבגן עדן, ובחלל ביתם
אור נופל מפיהם, ובביתי זועקת אימי מר לשונה בחשכת גיהנום,
אפילו בחלומי נשאני הצער אל ביתה של קלודין, שם ראיתי
תענוגותיהם, וקול זעקות השבר של אימי מהדהד באוזניי, האין אמת
באומרי כי קללה ברכתו של אדם, המאחל לי שיתגשמו כל חלומותי,
אנא בגד בי דימיוני לחלום אבי ואמי חבוקים במיטתם.

             הלכה לעולמה אימי, ואני בת עשר, כעבור מספר שנים
קלודין עברה לעיר אחרת ראיתי מלאכים טובים מעמיסים תכולת ביתה,
אני יותר מכל רציתי להעמיס את זכרונותי, אך ללא הצלחה.

             דמדומי ערב, אני יושבת על כסא הנדנדה מסתכלת
מבעד לחלון, כהרגלי איני מוותרת על מתנת בורא עולם, שקיעות לא
פחות יפות מזריחות, אפילו השמש מסמנת יום שחלף שלא ישוב עוד,
את השמיים כיסו ענני נוצה, ושקיעה פסיכודלית בגוונים עזים
קישטה לי את השמיים, אני ממתינה בקוצר רוח לבואו של בני, ילד
הדומה כשתי טיפות מים לאמי, כולי דאגה עליו, הוא חובב אופנועים
מושבע, כל יום שהוא חוזר מהדרכים אני יולדת אותו מחדש, אני
שומעת מרחוק את האופנוע מרחוק, מתקרבת לחלון, בני שב ומאחור
ישובה נערה יפת מראה, עורה לבן כשלג, שיער ראשה שחור כעורב,
ותלתלים נופלים על כתפה, ירדה מהאופנוע, ולרגליה שרשרת פעמוני
הכסף.

               
 נכתב  25/02/1996