"שקט", הוא לחש, מביט מסביבנו.
"שקט רועש", התלוננתי.
"זה בכלל לא אפשרי!" הוא רטן.
"בוודאי שכן", התעקשתי.
"את סתם קטנונית. כן, קטנונית. זה מה שאת".
החזרתי לו פרצוף חמוץ והוא צחק.
"אני קטנונית, אבל אתה אוהב אותי. תודה שאתה אוהב אותי"
"אני אוהב אותך", הוא חייך ברוגע.
"תגיד את זה שוב."
"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך עד הירח ובחזרה."
"כל-כך קצת?"
הוא צחק צחוק מתגלגל ונשכב בידיים פתוחות על הדשא הגדול.
הדשא הגדול בסנטרל-פארק. פיסת טבע קטנה בניו-יורק. שום דבר
בסנטרל-פארק לא דמה לישראל, אבל רק שם יכולנו להרשות לעצמנו
להרגיש בבית.
"תגיד", נשכבתי לידו "עד כמה הירח רחוק?"
"הירח?"
"הירח, אלא מה?"
"הוא מאוד רחוק", הוא חייך.
"זו לא תשובה!" רטנתי שוב.
"בוודאי שזו תשובה!" הוא רטן בחזרה, אך לא הוריד את החיוך
הרגוע.
אישה ניו-יורקית טיפוסית עם IPOD  וכלב רצה לידינו. שנינו
עקבנו אחריה במבטינו עד שנעלמה.
"לאן אתה חושב שהיא רצה?" שאלתי.
"בטח לירח", הוא ענה.
"מה? עד הירח?" שאלתי בתמיהה.
"היא ניו-יורקית. היא שתתה קפה כל היום. יש לה את המרץ", הוא
אמר בענייניות.
"ומתי היא תגיע לירח?"
"היא לא תגיע לעולם."
"אז למה בכלל לרוץ?" שאלתי והמשכתי בלי לחכות לתשובה, "אז עד
כמה הירח רחוק?"
"רחוק מאוד."
"ועד לשם אתה אוהב אותי?"
"עד לשם ובחזרה!" הוא הדגיש.
"אתה יודע? די שקט לי"
"שקט רועש, לא?" הוא צחק.
"איתך שקט-שקט", חייכתי ברוגע.
הוא חיבק אותי, שם על הדשא הגדול בסנטרל-פארק. פיסת טבע קטנה
בניו-יורק. שום דבר בסנטרל-פארק לא דמה לישראל, אבל רק שם
יכולנו להרשות לעצמנו להרגיש בבית. רק שם יכולנו להרשות לעצמנו
לקחת מנוחה מהריצה הבלתי פוסקת אל הירח.