חשבתי שעברתי, חשבתי שהתגברתי,
הרגשתי חופשיה, נקייה, ללא אשם!
הרגשתי שוב אני, תמימה, אותה ילדה שנעבדה.
הצלחתי סוף סוף להרים את הראש, לעמוד זקוף להחזיר מבט להתסכל
ישר לתוך העניים שמתסכלות עליי.
ברגע אחד, בלחיצה אחת בגלל זיכרון אחד, מעדתי והקשבתי לו מעבר
לקו.
מאיפה הזכות?! מאיפה האומץ?! לחייג את המספר לחשוב על זה
בכלל?!
מאיפה ה'? ולמה דווקא עכשיו כשבאמת הרגשתי מאושרת?! למה?!
אותה שאלה שתמיד שואלים ואין תשובה.  
ה"למה" הזה שתקוע עמוק עמוק בתוך הלב.
למה לי זה קרה? ולמה בי הוא נגע? ואף פעם אין תשובה...
ועכשיו הנפילה מתחילה, אני מנסה לעצור להחזיק חזק כי הגעתי עד
לכאן והיה קשה להגיע אבל אני מרגישה את זה, את המועקה, את העצב
שחוזר, אני מרגישה שוב אשמה ועל מה?! על זה שלא ראיתי את זה
בא? על זה שסתם הייתי שם? על זה שדיברתי? על מה?!  
ומי יקשיב לי ומי יבין אותי?
כן, יש עם מי לדבר, יש מי שיתמוך אבל אף אחד לא מבין, לאף אחד
אין המילים ולאף אחד אין את התשובה שאני מחפשת כולם רק שותקים,
מסכלים במבט עצוב מעורב ברחמים.
לא רוצה את הרחמים!! אין על מה לרחם, לא רוצה את זה! זה רק
גורם להרגיש עוד יותר לבד ממה שאני עכשיו. על מה יש להם להיות
עצובים להם זה קרה? הם אלה שחיים עם ההרגשה?! לא אני חייה עם
ההרגשה ואני לא מרחמת על עצמי כי אני אקום... מתישהו...
אבל הכי נורא זה שאת המבט שלי אני לא מישרת, העמידה שלי פחות
זקופה ואת העניים אני לא מרימה.