עולם הפוך.


קמתי עם זריחת הלבנה, היה זה עוד לילה מיני רבים. ראשי כאב,
אני חייב להפסיק לקום לפני חצות. אמא טוענת שלאור הלבנה אנשים
רואים אותנו, לכן אנחנו תמיד הולכים בצללים וקמים אחרי זריחת
הירח. אחרי חצות האור אינו מסנוור כל כך.
קפצתי מהחלון מרגיש משב רוח מרענן, השטיח המעופף נעמד מתחתי,
מדויק כרגיל.
מגיל ארבע אני מזנק מהמיטה דרך החלון, זה הרבה יותר מהיר
מהמדרגות. שעשוע של ילדים, רוב המבוגרים לא מאמינים שהשטיח
ימצא שם, לכן הם פשוט מחליקים דרכו ושוברים רגליים.
מבוגרים...
"אמא! בוקר טוב" ברכתי
אימי ענתה "בוקר טוב, תרצה משהו לאכול?"
"לא"
"אתה יודע, אי אפשר לחיות רק על אבק הכוכבים"
"אפשר, אני עושה את זה כבר שנים, ובכלל זה הרבה יותר מזין"
אימי משכה בכתפה, משחררת אותי להסתובב בחוץ. עוד שנה שנתיים
אני אמור להתחיל ללמוד בבית הספר. אף אחד מעולם לא הצליח להבין
מה לומדים שם, שואלים רק באיזה מוסד אתה לומד. מעטים, ואני
ביניהם, הצליחו להאזין עד הסוף לשמו. זה בטח מין מבחן קבלה.
עדיין לא הבנתי למה מוכנים להקציב מקום גדול כל כך לסנדלרות.
אבל שמו של בית הספר מרשים בהחלט.
לפעמים יש ענקים שעוברים בבית הספר, אני מציץ מהצללים, אור
הירח בדרך כלל מזיק לעיניים.
פעם קיבל אבי עיטור פלאי מהם, היה זה מעיל תואם למידתו, בצבע
אדום בוהק.
הוא היה כל כך גאה בו, בלילות החורף כבר לא עבד ורק רקד בבית,
מאושר. חבל שבסופו של דבר מלכודת העכברים אכלה אותו, בדרך כלל
הן נותנות לנו גבינה בחינם ובשפע. לפעמים, ובכן, אין ארוחות
חינם והמלכודת דורשת את שלה.
פעם ניסיתי לשוחח איתה, מחשבותיה היו פשוטות והסתכמו בלתפוס
עכברים, לא הבנתי במה זה עוזר לה, אולי היא אוכלת אותם...
יצאתי החוצה לרתום את העכבר שלי כשפיצוץ החריד אותי מהרהורי,
"אמא! למה את תמיד שורפת את התירס?!" צעקתי אל עבר הבית
המפוחם. אמי יצאה מהדלת מנופפת באצבעה "בחור צעיר! כשתכין
לעצמך את התירס אשוחח איתך!"
"אה... אמא, השיער שלך בוער".
"לעזאזל".
עזרתי לה לכבות את השיער, כיום אמא מתפרנסת בעיקר ממכירת תירס
קלוי, היא עוד תמצא את הדרך ליצור אותו בלי לפחם את הקומה
הראשונה, מתישהו. בכל מקרה הקומה הראשונה מאבן, במיוחד בשביל
אמא.
"לך תראה מה עושים בסנדלרייה, אין לך זמן לשטויות האלו" אמרה
אימי, לא התווכחתי איתה. אמא בוכה הרבה מאז שאבא הלך, היא
חושבת שאני לא רואה. היא משתדלת לעשות מה שהיא יכולה.
"אז ביי אמא! יום טוב" אמרתי מזנק על העכבר.
ברוב הימים אני מסתובב ברחובות, אוכל אבקת כוכבים להנאתי, זה
די קל להשגה, כל מה שצריך לעשות זה להושיט את היד לכוכב ולבקש.
האנשים מסביב לא אוהבים שאני עושה את זה, חושבים שאני מוזר.

סיירתי בעיר על גב עכברי, כאשר מולי צץ זקן, אני שונא שהם
עושים את טריק הצללים שלהם.
בקול חורק אמר הזקן "שמע בחור, יש בעיות בסנדלרייה, קח איתך את
המחט הזו ולך עזור."
לפני שהספקתי להגיב הוא נעלם כבר, שונא את טריק הצללים הזה.
הדהרתי את העכבר שלי במהירות מעבר לסיבוב ותפסתי את הזקן
בגבו."מה עם המחט?" שאלתי אותו.
"אהה, לא קיבלת אותה? כמה מוזר... אתה יודע, הגיל משפיע."
הושטתי את ידי, "המחט."
בהיסוס שלף הזקן מחט הגבוהה ממנו במספר סנטימטרים. מושיט אותה
לעברי באיטיות.
הזקנים האלו לוקחים את כל הזמן שלהם בעולם, נשארתי ביד מושטת
כאשר המחט שינתה את זוויתה במהירות, מכוונת לדקירה. עכברי קיפץ
הצידה והציל בכך את ידי.
דם נטף על המחט, והזקן קיפץ לדרכו, נעלם מצל לצל.
הפצע שרף, לקחתי שערה משפמו של עכברי ויצרתי מעין תחבושת
מאולתרת. אני עוד אסגור חשבון עם הזקן הזה. כשקפצתי על עכברי
לכיוון הסנדלרייה הבחנתי שהדברים לא היו כשורה או לפחות לא
כרגיל, האנשים התאספו מסביב למודעה ונראו נסערים, התקרבתי
באיטיות, כמה פעולה כבר יכלה להיות בחייו של חבורת סנדלרים
כמוהם?
נכתב במודעה שנשדד המעיל האדום ההיסטורי, באמצע ההתקהלות עמד
שומר הסף, מבכה על אובדן המעיל, אלו תמיד היו השומרים ששיתפו
פעולה בגניבות האלו. הרי זה תסריט ידוע, השומר מסכם מראש בשביל
איזו נקמה פעוטה, ואז מאשים מישהו תמים. המתנתי בצד, מחכה
לראות איך יאשימו איזה שה תמים.
הבחור נשרט באצבע נשמעה לחישה.  כן, מלכודת הקוץ כמעט הרגה
אותו הסכים ננס מזוקן היא הייתה צריכה להרוג אותו. אבל הוא זז
מהר.
בתחילה האזנתי ללחישות מצטברות, מודע אך בקושי לגירוד באצבעי.

האנשים התחילו להתחלש, מי יכול לגנוב פריט היסטורי. האם האנשים
איבדו את מורשתם?
כאשר עכברי נגס בקצה מעילי הסתובבתי בחוסר סבלנות, עד שהיה
אירוע כלשהו! מה יכול העכבר לרצות. מבט אחד או שנים הוגנבו
לעברי, מין התקבצות לא מסודרת.
הבנתי לאן הרוח נושבת וזינקתי על העכבר, לפני שאצבור מספיק
תשומת לב.
תהייתי לעצמי, איך זה. קמתי לעוד בוקר רגיל ונורמאלי. פתאום
מנסים להפיל עלי תיק, האנשים יהפכו להיות עוינים בזמן הקרוב.
יודעתי שמי שגנב לא יוכל לשתוק לגבי זה למשך הרבה זמן. לא היה
לי הרבה זמן. בקרוב אנשים יתהו מאיפה אוכל האבק קיבל את השריטה
שלו. התחמקותי מההתקהלות כנראה תהיה עילה נוספת.
נפלא מלמלתי לעכבר, ממש נפלא.