זה קצת כמו לשקר.
לשים מולכם את החיים שלי במין פוזה אמנותית עלק.
שלא תריחו את העובש שהיה שם ורק לאחרונה החל לגרד עצמו
מהפינות.
ככה תוכלו לראות רק את פעימות החיים הראשונות של השנים
האחרונות.
כמו עובר שמתחיל להתפתח עוד ברחם,
ניצני החיים שבו אליי אחרי ההרס הגדול.
שנים של קרבות עקובים מדם, הלבה המשיכה לרתוח גם אחרי.
הקרינה לא חדלה מלצרוב במעמקי הגוף שכרע תחת הכאב.

לזקוף את הגב לקח כמה שנים טובות, לא קל היה להרגיל את השרירים
והחוליות חזרה ליציבה הזקופה. כשאף אחד לא חוזר ומכופף את הראש
שוב ושוב עד לתנוחה השפופה (כי בינינו, מה כבר היה לראות שם
למעלה שיעודד לזקוף את הראש?!)

ועכשיו, אחרי ההתרוממות, מלבד צלקות לא רואים עוד את המלחמה.
נשאר רק להרגיל שתיים שלוש חוליות בצואר לתנוחה החדשה.
עוד כמה אזורים בריאות שלא מעיזים עדיין להשתמש בחלל לנשימה
ארוכה ואמיתית, כזו שהאוויר זורם בה בחופשיות.

משהו מהאנרגיה הזו של החיים רוצה לפרוץ החוצה.
לגעת מסביב.
לבדוק, לחוש, לטעום...