"טיול לירושלים
סיור בשכונות של פעם
להריח את הריח של אז,
להזכר איך זה היה פעם
לטעום עוד מעט מהטעם של פעם - לפני שהכול נעלם"

מודעה שנשמעת אטרקטיבית לחלוטין. לא יכולתי לסרב.
sounds like it's too good to be true
אז החלטתי להצטרף לטיול.

בעודנו מטיילים לנו בתוך אחת מתוך אלפי הסמטאות הכל כך ציוריות
של הבירה, העיר שאנחנו כל כך מתגאים בה, לפתע נגלה לעיניי
המראה שכל כך חששתי ממנו. צצה אותה דמות אלמונית שתמיד חשבתי
לעצמי עליה. אישה חרדית לא מבוגרת, למען האמת צעירה מאוד. ממש
בתקופת הנעורים המקסימה שלה, שבה היא אמורה לפרוח ולממש את כל
השאיפות והחלומות שלה. והיא כבולה כל כך וחסרת יכולת לצאת
מהמצב.

ראשית כול, היא מוסתרת תחת אינספור שכבות של בגדים. ותאמינו לי
שבחום יולי אין צורך ולו במחצית מהם. ולפתע אני קולטת אותה
מסתכלת עליי. אני חושבת לעצמי - מעניין מה עובר לה בראש.
בוודאי משהו בסגנון "איזו בחורה לא מוסרית. איך היא חושפת את
הגוף שלה בגופייה ובמכנס קצר? מדוע היא לא שמה כיסוי ראש על
שערה? איפה הצניעות?". בטח היא מריצה לעצמה בראש תסריט שלם של
דברי נאצה כגון צניעות וכבוד האישה, מקום האישה בחברה וכו'.

ואני בשלי - מתבוננת בה וחשה צמרמורת נוראה. איך אני הייתי
מרגישה אילו הייתי נולדת לתוך מסגרת כובלת שכזו. שמהרגע שאתה
נולד אתה מורגל לצורת חיים. ברור שבשלב מסוים אתה מקבל את
המוסכמות החברתיות הללו, אולי מחוסר ברירה או בשל העדר מסגרת
אחרת עבורך.

אני ממשיכה להתבונן בה, ומחפשת בה איזשהו סימן. איזשהו רמז
לסוג המחשבות שעוברות לה בראש. איך מישהי מוותרת על קריירה
וחלומות ושאיפות, לטובת גידול ילדים וחתונה מגיל צעיר כל כך?
מה עם כל מהות החיים - בילוי והנאה? ומה בנוגע לאהבה? איך היא
מסוגלת להסתפק בכל כך מעט בעוד החיים מציעים כל כך הרבה יותר?
איך מראש היא מוותרת על דבר שלא חוותה לעולם? מאיפה הביטחון
שזו הדרך?

קולה הצורם של מדריכת הטיול קוטע את המחשבות שלי. ומשום מה קשה
לי להינתק ממנה. ובשנייה אחת שהיא בהתה בי ואני בהיתי בה
הבחנתי בניצוץ בעיניה, ספק אם הבנה ספק אם הפנמה. לפתע התחלתי
לחשוב שאולי התעורר בה איזשהו רגש של החמצה, איזושהי תחושת
פספוס או שאולי היא השכילה להבין שיש עוד דרכים ושבהן אולי
מגיעים למיצוי מירבי יותר של החיים.

המדריכה המשיכה להפציר בי להתקדם, הפסקתי להביט בה, אך דמותה
עוד חקוקה בזכרוני היטב והמחשבות גם הן עדיין לא מרפות.

איך היית מרגיש אילו היו מחליטים עבורך מה טוב ומה רע? ואיך
היית מרגיש אם לפתע היית מגלה שהטוב שהוגדר הוא בעצם הרע?