אני חושבת שחלמתי על הרגע הזה מאז אפריל 2002 ובסוף הוא הגיע.
זה תפס אותי כרעם ביום בהיר והחטיף לי כאפה מזה ענקית לפרצוף,
חשבתי שאני הולכת למות. באמת. זה עוד לא קרה לי. לא ככה.  

אני ב"רותה". מודדת נעליים. מסיימת לסגור את הצ'ופצ'יק. מרימה
את הראש. הוא עומד מעליי, מחייך את החיוך הנהדר שלו, לובש את
הטי שירט האפורה שלו זאת עם החור הפיצי בשרוול ונעלי הניו
בלאנס שאני כל כך אוהבת.

אני מופתעת. הלב פועם בקצב מטורף, אין לי אוויר. מזל שאני
יושבת אחרת הייתי נופלת. איזה כיף שהחלטתי לצאת מהפיג'מה
וללבוש ת'חצאית מיני.
אלוהים, תודה שאני נראית בה כל כך טוב ושהוא רואה אותי ככה.

מה עשיתי שאתה מברך אותי דווקא היום ולמה דווקא אותי? לא משנה.
הוא עומד ומחייך חיוך גדול אליי.  העיניים שלו...  
מאותו רגע, לא ידעתי מי אני, איפה אני נמצאת או איך הגעתי לפה.

אבל הנה, הוא עומד כאן ומחייך חיוך גדול. אליי.

מיליון פעמים דמיינתי את הקטע הזה שאראה אותו שוב אבל זה המקום
האחרון שציפיתי לראות אותו. אני רוצה להרשים אותו.  
נועה, תירגעי. את לא עושה את זה. את לא עושה את זה לעצמך. אוף,
אני נחנקת... די עם החיוך הזה... תפסיקי לחייך .  
החיוך מתפרש לי על הפרצוף מאוזן לאוזן ועובר לעיניים. אפילו
השערות שלי מחייכות. אני יודעת כי אני מרגישה אותן.  
תזכרי לנשום. מה את הולכת להגיד? רק אל תגידי דברים דפוקים...
אז הוא אומר לי:

- "היי מה שלומך?"
- "היי, מצחיק שאתה פה, בדיוק חשבתי עלייך אתמול."
(יופי, נועה. העיקר שאת לא אומרת לו דברים דפוקים.)
- "וואלה? טוב, מגניב."
(הוא סוקר אותי במבט בוחן מלמטה למעלה. יופי, שיקנא.)
-  "אז מה אתה עושה כאן במרכז הקטן והעלוב שלנו?"
- "סתם... מסתובב ככה."

(מזווית העין אני קולטת צל מתקרבת אלי. אני סתם פרנואידית
תתרכזי בו! אוי, הוא כזה מושלם. תתחתן איתי!)  
היא נעמדת על ידו.
הוא אומר לי:

- "נועה, תכירי, זו... אישתי."

קיר שחור.  מה הוא אמר? מה הוא אמר עכשיו?  אני מפסיקה לנשום.
אאאאהההה!!!
כואב לי בחזה. כאב מפלח. מה זה? מישהו בועט לי בבטן? היא לא
מפסיקה. אני נופלת. מקומה 100.  שמישהו יתפוס אותי, אני לא
רוצה למות.  

אני שומעת את הקול שלה אומר לי:

-  "נעים מאוד, אני .  

אני לא מסוגלת להסתכל עליה. פוחדת  שאם אסובב את הראש אפילו
קצת, שי יעלם לי.אני חייבת לנצל כל שניה שנותרה לי כדי להסתכל
עליו, לחרוט לי אותו בזיכרון ככה כמו שאני אוהבת.  
נועה, את לא מנומסת. תגיבי, משהו. כלום.
צמצמי חיוך כבר, זה מביך. קיבינימט. לא שמעת מה הוא אמר עכשיו?
הוא התחתן.
היא קולטת  אותי בוהה בו ואותו מסתכל עליי במין חוסר נוחות. אז
היא שואלת:

- "מאיפה אתם מכירים בעצם?"
-  והוא עונה: "סתם, היינו פעם באותו הבסיס." (הוא לא מוריד את
העיניים שלו ממני.)

בן זונה, מניאק. אני מתכווצת בתוך עצמי ומצטמקת מול העיניים של
שניהם. דביק לי ולח. הדם שלי נוזל לי מהגוף ומכתים את הכיסא
באדום. רק שלא יראו.
מותשת.  אני מותשת.  
היא אומרת:
" באמת? איזה יופי. טוב, אני מחכה לך בחוץ. ביי, היה נחמד
להכיר אותך."

אני בוחנת אותה מאחור. שחומה, לא גבוהה, רחבה קצת-הרבה, שיער
שחור, חלק, יפה עד אמצע הגב.  
אני לא מאמינה. אני נראית כל כך הרבה יותר טוב ממנה.  
הוא מובך מהיציאה שלה וזורק לעברי:

- "טוב אז אההה... אני חייב לזוז אבל תעשי חיים, אה?"
- "בטח, אל תדאג."
- "ביי."
- "ביי."

יוצא. אני נשארת לשבת, המומה. זה היה לי יותר מידי.  
הוא ברח. ברח לי שוב.  

הגוף שלי רדום.  
אני רוצה לבכות. זה לא  צריך לקרות ככה.  מה הלך כאן בכלל? מה
לעזאזל אני חושבת על זה?  
אהבת חיי התחתן. זה חונק אותי.    
לא קניתי את הנעליים. למי אכפת מהפאקינג נעליים? הרמתי את עצמי
ויצאתי משם. כל כך פחדתי שאתקל בהם. "בהם"- איזו מילה נוראית.

בכיתי המון.    
בכיתי עליו. בכיתי עליי.
בכיתי על זה שאת הצ'אנס הכי גדול שנתתי למישהו בחיים, הוא בזבז
וזרק.
בכיתי על זה שהוא לא רוצה אותי ועל זה שאני מטומטמת  כי אחרי 4
שנים, אני לא אמורה להגיב ככה כי באמת עברתי הלאה.  
אני חושבת.  
אני יודעת.  
אני חושבת שאני יודעת.  
בכיתי על זה שאני הרבה יותר יפה ממנה ועל זה שזה בכלל לא משנה
אם הוא רואה אותי בחצאית מיני או בוכה בהיסטריה כי יש לו אותה.
והוא הכי איתה שיכול להיות.
בכיתי על זה שהחיים שלי הם נס.
נס אמיתי. אצלי זה לא רק משפט שאומרים.  
אני לא מנצלת אותם כמו שהייתי רוצה.  
ראבק, אני בת 24... אבל מי אני?
מי אני?  
לכי עם זה. לכי עם זה באמת, מה שעושה לך טוב.  
מה עושה לי טוב?
אין לי אומץ.  
הכי הרבה בכיתי, כי היום, אני מכירה מיליון בחורים שווים ממנו
פי אלף וזה לא עוזר כי אני מתה מפחד.  
אני יודעת שלמרות הכל, אם שי הבן-זונה היה ניגש אליי ואומר לי
שהוא רוצה אותי והוא מצטער על מה שהיה ולא היה, הייתי חוזרת
אליו.
בשניה.  
זה שונה, זה מוזר, זה מעוות, זה דבילי וילדותי, אבל זה ככה.
וזה, עצוב.