כמה רעש. כל הזמן רעש. ובלי תוכן בלי עניין ממשי. מה קורה
בעולם. זה תמיד היה ככה או שאני משתגע. תסתכלו על הטלוויזיה,
היא הרי פתוחה בכל מקרה גם בלי אף צופה. דוגמנית מחייכת
ומעבירה יד בשערותיה המושלמות. כל שערה נפרדת, חלקה, משקפת
עולם בריא, ללא קשקשים וללא סכסוכים. תסתכלו על השורשים שלה.
שורשים עבים, בריאים עד היסוד. היא ממלמלת משהו בשפה זרה
ומדביקים עליה עברית. ברקע מוזיקה מעודנת שגורמת לכורסא שלך
קצת לרחף לעבר הנירוונה. נערים מביטים ושוקעים לדוגמנית בתוך
המחשוף המאופר והמעובד ע"י מחשב שלה. ונערות מסמיקות וודאי
מקבלות ויברציה בארנק. הן חשות צורך בלתי נשלט לקנות את שמפו
הגלים הזה.
אני מקיא. אם אין פרסומות יש דיווחים - פוליטיקאים צווחים
למיקרופון, חוזרים על עצמם עשר פעמים, ממחזרים ומנפחים כדי
לחזר אחרי אוזניים שמורגלות לתפוס רק את מה שגס. אופרות סבון
מיותרות - מושקע בהם כל-כך הרבה כסף אבל התוכן הוא עלבון. מצעד
של טפלות שוטף את כל האפיקים. בערוצים הנמוכים סרטים אמריקניים
עם גיבורים במשקל כבד ונערות גומי זורחות. הרוב שטויות.
טלוויזיה - מדשנה של סתמיות.
תראו כמה צבעוניות נעשו הפרסומות למשל. סף הגירוי כל-כך גבוה
היום שאם לא מפוצצים משהו בפרסומת לאף אחד לא יהיה אכפת על מה
מדובר. כלום כבר לא מחלחל לנפש האדם המודרני, קשה להסב את
תשומת-הלב שלנו. אנחנו רוצים הכול, עכשיו ומיד ואם אנחנו לא
מקבלים את זה יש לנו יד קלה על השלט ועוד מאה ערוצי זבל.
פרסומאים יודעים את זה. אם הם לא מפוצצים הם מציגים לנו
אידיליה פשוטה, סיפור פרסומי קצר ושיקרי. משהו שיתפוס את
העין(חדי העין גם תופסים באיזה מוצר מדובר). הפרסומות מבטיחות
לנו בפה מלא שהמותג המדובר הוא הכי טוב, אפקטיבי, עובד בשלוש
מהירויות, מכיל את כל הויטמינים, הוא הכי מקובל גם בחו"ל, 8
מתוך 10 רופאי-שיניים משתמשים בו (השניים הנותרים חושבים שהוא
מסרטן), הוא יעשה אותך רזה ובלי אף סתום ביום ואותך ספורטיבי,
בלי גזים בלילה, הוא יוסיף לך חברים עם אפקט רענון, הוא יתיר
כאבים, יסיר כתמים ויעלים שקרים, חבר אותו לחשמל והוא גם ירדים
את הילדים. ויותר מכול המותג שלנו יעשה אותך יותר מקובל בחברה
- כמובן עד גמר המבצע. המשלוח עלינו, המע"מ עלייך, הכול במסגרת
האותיות הקטנות, בכפוף לתקנון ובניגוד לכול ההיגיון.
כך יוצא שבמבט חטוף בטלוויזיה לא ניתן עוד להפריד בין העיקר
לטפל, בין פנטזיה למציאות, בין מהות ואוויר חם. - אפילו דיווחי
מזג האוויר נהיו מוגזמים. אם החזאי לא עומד על מגלשיים, חצי
ערום על קרח בעיירת פיתוח בדרום, אף אחד לא יקשיב לו שסופה
טרופית הפכה להוריקן וכרגע מתקרבת למקסיקו.

זו שעת לילה מאוחרת, אני מתעורר על כורסא ונזכר בחלום בלהות על
פרסומת נפלאה למשחת שיניים. עולה בי בחילה דרך הצינורות
המקובלים. הטלוויזיה מולי כבר שעות מראה שלג - רעש לבן ונקי.
יש אומרים שרעשים אלו הם אותות מהמפץ הגדול. שלג לבן וזך. יש
לי רעיון.

זה היום השביעי בחופשה שלי. אני נוסע באור יום מסתכל מסביב
וחושב. אולי האור עצמו משבש משהו בזרימה התקינה של העולם.
הפוטונים מתנגשים בבני-האדם ואלו מאיצים - מקבלים אנרגיה
להמשיך ולזוז, לעשות משהו, להוציא קול. אני בן-אדם משמע אני
מחויב ביצירת רעש - מחויב לזוז כל הזמן, לא לנוח לרגע, לא
להירגע, להתרוצץ בין מדרכות, להסתובב עם שקיות פלסטיק מלאות
במותגים מפרסומות, לצבור עוד ועוד לרצות עוד ועוד גם אם זה ללא
תכלית, או אולי כדי להחביא את העדר התכלית. חייבים להגיד את
המילה האחרונה, לקחת ממי שלא רוצה לתת, להזיז משהו לאנשהו,
להדוף על אחרים פוטונים עייפים. כולנו חייבים להמשיך עם משחק
המכוניות המתנגשות הזה - גרסת האנשים.
רעש, רעש ואין חניה. אני מסתובב פה כבר 15 דקות בשמש, באור,
נצלה מבפנים. הפלסטיקים על הדש-בורד משחררים כבר אדים רעילים.
ואין מקום חנייה. 30 מטר אחורה זו חנייה של נכים אסור להחנות
שם. זה לא בסדר. עוד יבוא נכה וירצה להחנות ולא יהיה לו מקום
והוא יאלץ לנסוע ברכב הממוזג והרחב שלו 15 דקות בשמש ואז להזיז
את הג'ויסטיק בזוית יותר גדולה כדי לפצות על הזמן האבוד שלו.
חם, כמה חם. אני מעיף מבט על התיק הגדול במושב לידי. והנה
לפניי מקום חנייה פוטנציאלי בצד ימין. זו גברת שנכנסה לאוטו
בדיוק. חליפה כחולה, גזרה צמודה, חצאית יפה. רגלים מגולחות
במכונה עם שלוש מהירויות. צעירונת עם שער אסוף וקלסר כתום ביד.
לפי המכונית יש לה כסף, היא בטח משתמשת בשמפו מהטלוויזיה. היא
הניעה סוף, סוף (כאילו חיפשה בפעם הראשונה את הסטרטר). אני לא
מצפצף - לא מסכים ליצר רעש ארור ונוסף בעולם. היא מכוונת מראה
או כיסא או מתאפרת או אלוהים יודע מה קורה שם? רק שלא תתחיל
לכוון גם את הרדיו, אני מתפלל. זהו, הגלגלים מסתובבים לשמאל.
אבל לא! עכשיו היא נכנסה לרברס. גלגלים לימין. 'גברת, יש לך
חצי מגרש כדורגל לפנייך, ואת נוסעת רברס?!', 'אולי אני ממשיך
לחפש חנייה אחרת?' אני חושב. עכשיו מגיעים רכבים אחריי, אני
מאותת ימינה ומחייך למראה האחורית בנימוס. הטנדר מאחוריי לא
מסופק, הוא צופר פעמיים. אני מחייך למראה סבלנות אין-קץ. שוב.
טיפות קטנות של זיעה מתגבשות לטיפה גדולה שצונחת לי על היד.
אני מורח אותה על הג'ינס והחולצה. המזגן הפסיק לעבוד השבוע!
ממש נפלא בשבוע היחידי שאני צריך את האוטו כדי לסחוב קצת
ציודים.
הגברת סיימה את הרברס, בראבו! חצי הרכב השמאלי שלה בולט החוצה.
מאוחר מידי עכשיו, כבר אי אפשר לעבור הלאה, גם אם הייתי מתחרט
על החנייה הזו. 3 רכבים לוחצים אחרי בחוסר סבלנות כעדת נשרים.
הילוך קדמי אצל הגברת, אני מתפלל שרק לא ידמים לה או משהו.
והיא יוצאת. צפירות מאחור נפסקות. אין חיוך למראה. רק רעד בשפה
ורעש. רעש שנובע גם מהבפנים שלי. הוא מתפשט מהבטן אבל נשמר שם.
החנייה פנויה, סוף-סוף. אני מחנה ברברס תוך 7 שניות, מחליק את
הגלגלים במקביליות גיאומטרית מושלמת. זה לא שכולן ככה, באמת,
אבל היא הייתה אחת האיומות. מרוצה מעצמי אני פותח את הדלת
ושומע את הנהג שהיה אחריי פולט "טמבל" כשהוא עובר. "אררררר,
זאת היא הייתה אתה לא מבין?" אני רוצה לצעוק אבל הרעש משתק
אותי ואני אותו. אני אוסף מהמושב לידי את התיק ומושך. הידית
השנייה נתקעת בידית ההילוכים והתיק מתהפך ונשפך בקדמת האוטו.
"לא!!!"
טיפות זיעה נוספות נוטפות מהשער לסנטר. אני פותח חלונות כדי
שאוכל גם לנשום בזמן שאני מרים את כל התכולה שהתפזרה מהתיק.
התחת שלי בולט מחוץ למכונית ומקבל תגובות הולמות מהרכבים
שחולפים. תל-אביב.

רעש, כמה רעש. מאיפה הוא נובע. העיר שוקקת, עמוסה, עצים זזים,
כלבים נובחים, אנשים קודחים חורים, עורבים קוראים בעצבנות. אני
מרגיש שאני חייב להחזיק משהו בין הידיים ולפרק אותו, למלוק לו
את הראש. "היי, תתעודד", קול מדבר אליי מהבטן, "זה בעצם מה
שאתה מתכוון לעשות". אני קצת נרגע, אבל ממש קצת. הרעד בשפה לא
נפסק. אני עומד על רגל אחת, מחבק את התיק הכבד עם הרגל השנייה
ובועט את הדלת של הרכב.
אני מסתכל ימינה ושמאלה, מתאפס והולך לכיוון הנכון. יש בי איזו
התרוממות רוח קלה. לא כל יום קם אדם והולך לעשות מעשה. אני
מסתכל על פיו הפעור של התיק. ואני חש קצת מזועזע אבל בעיקר
מנוחם על התכולה שבו. אתה לא תחייך אליי, אני מפציר בו וסוגר
לו את הפה עם הריצ'רץ', אני פה המחייך האחרון.
השמש מייבשת לי את כל הזיעה. העור שלי בוהק קלות בצבע זהב
והלחיים בוערות. אנשים ברחוב לא מרימים אליי מבט. כל אחד שקוע
בעולמו, בחלקת האספלט הבאה שעליו לכבוש ברגליו. כולם שקועים
ברעש שלהם, בפלאפון שלהם. יש אנשים שבכלל לא שמים לב לרעש שהם
מייצרים ויש ששמים לב ומנסים למזער אותו להעביר אותו לרטט.
ילדים יכולים ממש לשגע. אני בילדות הייתי משחק בכדורגל,
בגולות, מרכיב בניינים מלגו ומהדר את פני הזקנים. והיום...
היום הם מסוגלים לשבת מולך באוטובוס עם הפלאפון שלהם ובחוצפה
לשחק בלבחור את מנגינת הפתיחה שלהם. לעבור על כל מאגר
הרינגטונים וכל המנגינות המזוויעות מהאינטרנט אחת אחרי השנייה
- זה בלתי נסבל. זיהום סביבתי. אז אמרתי לו "ילד, תפסיק עם זה
עכשיו!".(אולי יותר נכון נבחתי עליו). הוא נבהל, הרים אליי
מבט, הסתכל על החבר שלו ושניהם התחילו לצחוק. "מה אתה רוצה,
ממני? יש לי בדיוק טלפון...", והוא פברק שיחה בנאלית והמשיך
לבדוק מנגינות נוספות.
אל דאגה, היום זה יגמר, כל הרעש יישטף מהמסכים. ילדים יחזרו
לגוגואים ולספרים. החולצה שלי דבוקה לגוף. התיק מכביד עליי, יש
בו חומרי נפץ, איזה 35 ק"ג, כמה נפצים, קאטר ושלט מרכזי. אני
מתכוון להוריד היום את כל תחנות הממסר, האנטנות של הטלוויזיה
והכבלים, כמה משרדי פרסום וצלחות לווין מרכזיות. כל השבוע אני
עובד על זה, מטמין חבילות נפץ פלסטיות ונפצים, כמו שלמדתי
בקורס קצינים, חותך גדרות, פולש למתקנים, מטפס על אנטנות.
וזהו, היום זה היום האחרון למבצע "שקט נפשי" אני נותן למשטרה
אזהרה אחת בערב, שיפנו את המתקנים ושעה אחר-כך לוחץ על השלט.

אני מתקדם למשרדי 'אהרונסון-גבע קופי-ריטינג' אומר "שלום"
למאבטח והוא מכניס אותי בלי בדיקה. הכניסה רחבה ומוארת אני
פונה ימינה ולוחץ על הכפתור של המעלית. היא נפתחת. חם כל-כך
בפנים, לפחות אין נעימה אידיוטית ומרגיעה. אני לוחץ על המאוורר
ומסתכל עליו מניע. בהתחלה ארבעת הלהבים מסתובבים לאט, לאט,
לאט. ואז מהר, מהר. כל-כך מהר שהם נהיים שקופים והעיניים שלי
מתמלאות דמעות. טינג, הדלת נפתחת ואני חולף במסדרון, פונה
ימינה ונכנס בפתח. "היי, גידי!", לימור אומרת בהפתעה. "אהלן",
היא עוקבת אחריי בפליאה. "אתה לא לקחת שבוע חופש?" קמטים
חורשים במצחה, "אהה, כן, באתי רק לאסוף משהו..." אני ממלמל ושם
לב שקולי לובש רעד קל. היא מסתכלת על החולצה המיוזעת שלי, על
הנעליים שלי. "גידי, למה אתה נועל נעליים צבאיות?" אני מסתכל
למטה ומתוך שרוולי המכנס שלי מבצבצות נעליים כבדות שמותירות
אחרי פרורי חמרה אדומה. אני מנסה להיזכר בבוקר או יותר נכון
בשחר שהתעוררתי, אבל לא זוכר שנעלתי אותם או למה בדיוק הם נהיו
אדומות. התיק שלי נוחת על הרצפה ומשמיע רעש כבד ומתכתי. "הכול
בסדר גידי?" לימור כבר קמה על הרגליים מעבר לשולחן העבודה שלה.
"לימור, אל תשאלי אותי שאלות, היום".
"גידי, משהו קרה? זה השבוע חופש שלך, לא?!". אני מתיישב מעבר
לשולחן שלי. "לימור, תסיימי לעבוד היום מוקדם. אוקי?" אני פותח
מגירות מכניס חפצים לתיק במהירות ומעתיק לדיסק כמה קבצים.
"פשוט תעזבי את הבניין מוקדם...". אני מנסה להיות רגוע ולדבר
בקול רגיל. "גידי, מה קורה? אתה קצת מוזר היום!". הקול שלי
כנראה מסגיר אותי, המבט שונה ואני לא מגולח. היא קופאת, מנסה
לחבר אחד ועוד אחד, תוהה האם אני עובד עליה. "גידי..." אני
קופץ עליה ואוחז לה במרפק. "לימור, נמאס לי! נמאס מהרעש הזה!
נמאס לי מהכלום! אנחנו מייצרים פה חרא להמונים, זה לא מקובל
עליי יותר. אני מוריד את הבניין הזה את מבינה. מוריד אותו!".
"אתה מה? גידי, מה קורה לך, אתה בסדר? אתה עובד פה כבר 7 שנים
כמעט, אתה מתפטר?". "לימור תעזבי אותי בשקט, אני מפוצץ את כל
הטלוויזיה הזו קיבינימט. אני חייב שקט. אני רוצה רק שקט, די!"
אני מגביר את הקול, כמעט לצעקה והכאב בצד הראש פתאום מתחדד.
הרעש. משהו קודח לי אל תוך המוח, דרך הרקה הימנית. כאב מפלח
אותי. "מפוצץ?! מתפטר?!" היא מאמצת שוב את שרירי מצחה. רעש
פנימי לא נותן לי שקט. זה מפורר אותי מבפנים, כמעט ומתפרץ כמו
סיר לחץ. אני מעוות את הפנים בכאב. פלאח! הסטירה של לימור
מאפסת אותי בחזרה אל המשרד. אני מתנער ומשפשף זיפים. היא לא
חושבת שאני רציני עד כדי כך אבל מבינה שמשהו עובר עליי.
"תירגע, אתה לא מפוצץ כלום ולא עוזב. כל הלחץ הזה של רונה
שנכנסה להריון, המעבר לתל-אביב והפרויקט החדש שלך. אתה סתם
מגזים...". היא מנסה לחייך ומניחה יד מרגיעה על הכתף שלי.
"לימור אני לא צוחק!". היא מושיבה אותי ומביאה כוס מים. "שתה!
אתה מזיע כמו חזיר" פקדה. "אתה פשוט צריך להירגע איך שהוא" היא
ממלמלת חצי אליי חצי לעצמה. "אולי תל-אביב לא מתאימה לך...
תעבור עם רונה למקום אחר, שקט יותר...". אני מסיים את כוס המים
בשקיקה. היא לא מבינה שאני עומד כל רגע להתפוצץ.

"תראה שמתי לב שאתה הולך ומתחרפן פה קצת. אולי תל-אביב עמוסה
מידי עבורך. אתה זוכר שהסעת אותי לעבודה לפני חודש". "כן" אני
עונה בין שלוק לשלוק, תוהה לאן היא מושכת. "אז, כבר אז שמתי לב
למשהו משונה אצלך. אתה שומר יותר מידי בפנים. היו נהגים צעירים
שהתפרעו על הכביש וחתכו אותך מימין ומשמאל. ואתה התעלמת
לחלוטין. אבל ראיתי שאתה מושפע מזה. מתעצבן אבל בולע."
"כן, אני לא רגיל להתנהגות כזו. אני לא סובל חוסר נימוס. אני
לא מבין חוס...". "גידי זו תל-אביב, מישהו חתך אותך - תרים לו
אצבע משולשת או לפחות תצפור לו. אם לא תתקע באנשים אחרים
מרפקים הם יתפסו לך את המקום בתור. -נסה להחזיר קצת תראה
שתרגיש טוב יותר". אני מהרהר על האפשרות של לצפור למשהו במקום
לקבל את היותו אידיוט ולכן בלתי ניתן לשינוי ולכן לא שווה יחס
ולכן... "הם היו אידיוטים!". "אולי תעבור לחיות באיזה פרבר
מחוץ לעיר או כפר. באמת. הכול יהיה שקט יותר. אנשים פשוטים,
חרוצים וטובים. אין שם צפירות. שקט שם גידי. ואתה באמת צריך
שקט." אני מזגג את ראייתי ורואה לפני מרחבים פורחים של עשב
ירוק. רונה עומדת לידי ברוח, היד שלה מלטפת את הבטן התפוחה
ואנחנו מקשיבים לשקט בריכוז של תפילה. אני מניח פרח סגול ופראי
בשערה ומנשק אותה. שפתיה מתפסקות למילים "אני מחממת לנו מים".
אשתי היפה מחייכת ונכנסת לבית. אני רוכן לאדמה החמה וקוטף עליי
לואיזה, לימונית וקצת מליסה. שחרורים מקפצים בגינה שלנו
ומחפשים לנקב פירות שנשרו או חרקים. בשדות, מעבר לחצר, טרטורים
רפים חורשים תלמים ישרים. והעיר הגדולה פרושה הרחק באופק.
מהבילה ענן זיהום, מתבוססת ברעש של עצמה. כל-כך רחוקה, כל-כך
בלתי מזיקה. "גידי, לחמם לך מים? אתה איתי?" לימור חוזרת על
עצמה ופורמת לי את חלום-הכפר. "אכין לך קפה".
"ומה עם כל הזבל שאנחנו מייצרים? פרסומות שיקריות! זו עבודה
בעיניים! זה מבזה את המין האנושי! אני שונא את כל העיסוק בחרא
הזה! חשבתי שזה יהיה אחרת, יצירתי, בריא, נקי. אבל הכול כסף,
כסף, כסף, כסף! אינטרסים של תאגידים, פרויקטים שעוסקים בטפל,
הכול רקוב, מוכרים לאנשים זבל והם אפילו לא שמים לב לזה. לא
אתן בזה יד! זה מרעיל לי את הנשמה."
"אבל גידי, אתה כל-כך יצירתי. תדע לך שאין הרבה עם כשרון כמו
שלך..." היא מנסה להרגיע ושזה לא עובד עוברת לקו אחר. "אתה
יודע מה, תראה את זה בתור נקמה באנשים האידיוטים. כן נקמה! זו
תהיה האצבע המשולשת שלך. הם חותכים אותך באיילון, אתה תמכור
להם זבל לסלון." עיניה בורקות, מעולם לא ראיתי אותה ככה, היא
חתיכת נחש מניפולטיבי. "נקמה גידי... נקמה."
"מממ... לא צריך לפוצץ כלום... אני שומר על העבודה... רונה
תשמח שלא זרקו אותי לכלא על פיגוע משולב... ובסוף אני עוד נוקם
בכל הטיפשים הלא מנומסים שחתכו אותי אי-פעם...", אני קצת נרגע
וסדקים קטנים נפערים בהחלטה שלי לפוצץ.

"רק מה אני עושה עם כל חומר הנפץ?" אני מגחך ומניד ראש לכיוון
התיק. לימור מגחכת איתי. "כן... חומר נפץ..." היא מתבדחת,
מתגלגלת עם הכיסא שלה לעבר התיק, מסתכלת לתוכו ונכנסת לשוק. זה
לא שוק רגיל זה שוק שמגיע מהפתעה מוחלטת ובגלל שהוא ההמשך של
הגיחוך ממקודם הוא מתפתח לכדי צחוק. היא צוחקת ואני משיב צחוק
של גאווה. "אתה רציני..." היא ממשיכה לצחוק בבהלה. "אתה מתכוון
לפוצץ את כולנו" היא צוחקת עדיין לא יכולה להיפטר. אני ממשיך
לצחוק ועונה לה בפשטות "כן, כמובן!". היא עוד יותר צוחקת,
בהיסטריה. "אלוהים!..." היא מנסה לדבר אבל הצחוק משתלט עליה.
"זה... באמת..." הצחוק שלה נהייה יותר ויותר פרוע. צחוק מטשטש.
צחוק מדבק. היא מרימה את השלט שמתאם את הפיצוצים. "כן...
כמעט... ופוצצתי..." אני מנסה לחזק את הידיעה אצלה אבל מתפתה
לצחוק. שנינו מתחילים להתגלגל מצחוק פראי. דופקים על שולחנות.
מחזיקים בבטן. ללימור יש כבר דמעות בעיניים, היא מצביעה עליי
ועל השלט לסירוגין, וצחוקים באוויר. איפה שהוא במוח היא גם
נלחצת אבל הצחוק חזק יותר הוא נתפס כמו תקליט שרוט. הלסת שלי
כבר מתחילה לכאוב. "אלוהים, גידי... אתה משוגע...". היא צוחקת
ומתגלגלת. אבישי מחדר הגרפיקה שליד שמע אותנו ונכנס מחויך
לחדר. הוא מסתכל על שני אנשים שפוכים מצחוק ומתחיל לצחוק ככה
בהתחלה רק מעט. "מה קורה פה? גידי? לימור? עישנתם משהו?" הוא
נשבר בקלות ומצטרף אלינו - מתחיל לצחוק באופן יותר משכנע.
לימור מצביעה על השלט ועליי. "גידי הוא... גידי הוא...
מנסה..." ושוב נשברת מצחוק. אבישי לוקח את השלט מהיד שלה. "מה
זה...?" שואל ומתחיל לצחוק כמי שדבק גם בו השיגעון אך לא זיהה
עדיין שהחיידק בקרבו. הוא משחק עם הנצרה שבצד, סגור, פתוח,
סגור ושוב פתוח. אני מרצין לרגע, מסתכל על פרצופם האווילי של
שני אלה, מסתכל על החדר הצבוע בכתום רך, על הפוסטרים, הכרזות,
הפרסומות והשקרים. מעבר לחלון אני מבחין בגגות בתים ועליהם
מבצבצות מספר אנטנות סלולאריות. בתנועה אחת אני חוטף לאבישי את
השלט מהיד ועוצם את העיניים.