יש שלולית של דם על הרצפה בחדר המקלחת שלנו. היא גדולה כאגם
ואני יושבת על הגדה ומסתכלת בה.
יש אנשים קטנים בסירות זיכרונות שצפים על המים, פתאום זה מזכיר
לי את חוף מחמורת עם כל הצוקים האלה באמצע הים.
האנשים שם שצפים מוכרים לי, הם מוכרים גם לך. אספנו אותם ביחד
כמה שנים ושמרנו אותם בקופסה שחורה של פילים, באמת לא הבנתי
איפה האנשים כשמצאתי את הקופסא בפח.
חלקם שטים על סירות ורודות של זיכרונות מתוקים חלקם צפים על
רפסודות מפיסות קטנות של אושר. על החוף ההררי שמשתרע לאורך,
מנופפים להם מתוך מסך ערפילי של חלומות עוד אנשים, כולם
מחייכים שם אחד לשני, חיים בהרמוניה כזאת. על הסכין שלידי
האנשים הקטנים פתחו באר, מנגנים שם ג'אז והמלצריות לבושות
בשרשרות של פרחים וקליפות קוקוס על הציצי וגם חצאיות כאלה
מעלים, הן מגישות אלכוהול לכל מי שיושב בבאר ולאלה שמבקשים את
המספר הן נותנות את המספר בבית של ההורים איפה שהו באסיה.  

תמיד היית אופטימי.
גם כשחלקנו את הרכוש, לך לקחת את הזיכרונות הטובים שלנו ואותי
השארת עם העצבות. כששאלתי למה אני לא מצליחה לזכור ממך שום רגע
שמח, אמרת לי "חשבתי שאת תדעי ראשונה, כמו שאמרת שעשיתי עם כל
דבר שקשור לאישיות לך-בלעתי אותם".
אל תכעס עלי,
רק רציתי לדעת אם זה נכון.