לפתע נשמעה צפירה. כל האנשים מיהרו למצוא מקום מסתור מפני
ההפגזות, הם רצו כה וכה, מחפשים מקלט.
המשטרה סרקה את הרחובות.
פקד שמעון בוסקילה עובד שעות נוספות, זו כבר יממה שנייה שהוא
מדיר שינה מעיניו. נוסע ברכב המשטרתי, מכשיר הקשר משמיע רעשים
והודעות שרובן אינן נוגעות לו.
פתאום הוא עוצר בחריקת בלמים את המכונית, אינו מאמין למראה
עיניו, חושב שאולי זהו סתם מחזה תעתועים.
שמעון חונה את הרכב לצד המדרכה ובוהה במחזה כדי לאמת את מראה
עיניו: ילד עומד על המדרכה, באמצע הרחוב, עמידת דום ופניו
מורכנות.
שמעון יוצא את המכונית, מתקרב לילד, מניח את ידו על כתף התלמיד
ואומר:" ילד, מה אתה עושה? למה אינך בבית הספר? לא שמעת את
הצפירה? אתה צריך לתפוס מחסה".
"חשבתי שזו צפירה של יום הזיכרון, לא?" עונה הילד בתמיהה.
"לא, ילד, זו צפירה כדי לתפוס מחסה ", מחייך פקד שמעון ברוך
ורוגע, "באיזה בית ספר אתה לומד, ילד?"
"אני לומד ב'גאולה'", עונה הילד וסימני פחד מתחילים לעלות על
פניו.
"בוא, אני אקפיץ אותך לבית הספר. דרך אגב, מה שמך?"
"עוזי".
"טוב, עוזי, אני בטוח שאף פעם עוד לא נסעת בניידת משטרתית,
נכון?"
"נכון", אמר הילדון.
"קפוץ פנימה", קרא שמעון.
הילד מתיישב במושב האחורי. פניו סמוקות ועיניו חרדות
ומבוישות.
"אל תתבייש, זה קורה לפעמים, כולנו בני אדם. אתה יודע שאתה
עוזר לי עכשיו?"
"איך?" תמה עוזי.
"כבר יומיים לא ישנתי, חשבתי שאני עומד להירדם במשמרת הזאת אבל
כשראיתי אותך הערת אותי, לא האמנתי שדבר מפתיע כזה יכול לקרות
ותאמין לי שראיתי כבר כמעט הכל", צחק שמעון הפקד,  הוא הביט
דרך המראה בילד היושב בספסל האחורי, לא ראה את בבואתו על-כן
הסתובב אליו והבחין בחיוך קל ומבויש על פניו הרכות.
"אתה יודע מה? הלוואי וכל מי שאצטרך להעלות על הניידת הזאת
יהיו ילדים כמוך. באיזה כיתה אתה"?
"אני בכיתה ב'", ענה הילד בקול הרבה יותר בטוח ומשוחרר.
"גם האחיינית שלי בכיתה ב', אני חושב, בעצם.. אני כבר לא כל כך
בטוח, קצת איבדתי את תחושת הזמן מעבודה קשה בשעות רבות כל
כך".
"יש לך ילדים"? שאל עוזי.
"כן, ארבעה, שני בנים ושתי בנות", ענה.
"והם לא כועסים עליך שאתה כמעט ולא נמצא אתם"?
"אני לא יודע, הם מעולם לא אמרו לי ולא הביעו דבר על כך, אבל
אתה יודע? אני חושב שהם די כועסים עלי, אני חושב שיש להם חסך
בכך שאיני נמצא עימם הרבה".
"חשבת על זה פעם"?
"לומר לך את האמת? כל יום, כמעט כל היום אני חושב על זה ומצר
על כך, אבל מה אני כבר יכול לעשות? זאת העבודה שלי", אמר שמעון
בעצב. "רוצה לראות תמונות שלהם? הנה", הוא שלף מכיסו האחורי
ארבע תמונות פספורט של ארבעה ילדים, "זאת עם הצמה היא הקטנה
ביותר, שמה שירלי היא אוהבת לרקוד אבל קצת מתקשה במתמטיקה,"
החזיר את התמונה ונתן לו תמונה אחרת,  "הילדה השנייה היא
הבכורה מבין הילדים, שמה אור, עכשיו לומדת בבי"ס לאחיות", לקח
אותה, הביט בה מעט ונתן לו תמונה אחרת,  "אתה רואה את הילד עם
הכיפה? זה אדם שלי, הוא חוזר עכשיו בתשובה, אני חושב שהוא רצה
לחפש את עצמו במקום שיש יותר תמיכה מצד שני ההורים, אני די
חושב שזוהי נקמה בי אבל אני כל כך גאה בו שהוא מתמיד כך
בקנאות, אני גאה בו שהוא בחר בדרך הדתית. ומי שנשאר הוא הבן
השלישי שלי, שמו אבירם, ילד טוב אבל קצת שובב".
"יש לך ילדים מאוד יפים והם נראים גם חכמים מאוד אבל קצת
עצובים", אמר הילד.
"עצובים? למה"?
"הם מתגעגעים לאביהם שאיננו עימם עוד".

פתאום שמעון שם לב שדעתו הוסתה מן הנהיגה. שהוא כבר זמן מה
ישוב בתוך המכונית המשטרתית אשר עומדת ללא נוע תקועה בתוך עמוד
ופניו מונחים על ההגה.

הילד יצא מן הרכב, אחז בידו של שמעון והוציאו מן המכונית.
שניהם הביטו במכונית המשטרתית המעוכה ובגופו החבול של שמעון
לכמה רגעים.
הסתובבו, ושמעון הלך אחרי הילד אל האופק הבוהק והלא נודע.