מפגש אנושי 1-
סלון ביתן. זוג בנות. מתגוררות ביחד. כמה עומס בדירה. שני בני
אדם. על כל מה שזה אומר אבל בכל זאת שניים. מה יש לאנשים היום
עם הצורך לדביקות הזאת. אדם בעולם שאדע שהוא רק שלי. ואני אולי
גם רק שלו.
לא משנה, ארוחה. אנשים שהקשר ביניהם הוא פרי געגוע למשהו ישן
נושן. השתוקקות לשיחה עומדת על שולחן סלון. מתחילים לאכול. יש
קצת מתח. פותחים טלוויזיה. פג המתח. כוכב נולד. יש על מה לדבר.
היא מכוערת וההוא מזייף. מגניב.

מפגש אנושי 2-
ישבתי מולה. הבחנתי ביופייה. התבוננתי. בהיתי. יופי פשוט לובש
חולצה פשוטה. פניה עדינים. אהבתי את חיוכה שמתח את לחייה ואת
עיניה לצדדים ובישר את בוא ההבעה אשר באה אחרי החיוך- מצמוץ
קל, נטיית הראש הצידה והתחלת משפט חדש.
היא תגיד מילה אחת, תיעצר. ואז תמשיך.
הקשבתי היטב למילותיה, אופן ותוכן דבריה פחות הרשימו אותי, אך
יופייה כיפר על כך. באחד המשפטים נשאלה שאלת העישון. לקח כמה
דקות עד שהבנתי על מה מדובר. הבחורה המשיכה בדבריה, בנוחות,
נונשלנטיות מרגיזה. דברה בבטחון בלי לעצור ובלי להסס. דברה
כאילו היא מחזיקה את האמת הכי גדולה, אין דבר נכון יותר,  אין
דבר שישכנע אותה אחרת.
ואני, גופי אינו זע ואינו נע. מילותיה היו כמעין רוח אלסקה
שהקפיאו את גופי. המוח לא קפא. לא הפסיק לרצד ולרעוד לנוכח
הכיעור הכי מגעיל שראיתי מעודי, האבדון הכי עמוק, המחשבה הכי
צרה. השקר הכי מכוער, הכי גס.
כשהיא הלכה גופי החל להתחמם במהירות ועיני הפכו שקופות. החברה
לא ידעה איך לעכל את זה. לא ידעה איך לנהוג בי. כנראה שמעולם
לא חוותה בכי מסיבה כזו.
למרות שחשבתי שהיא לא תבין כי לפעמים היא חיה את אותם חיים,
ניסיתי להסביר לה על התכערות המפגש האנושי בשימוש חומרים
חיצונים כדי להיות שמח, על תרבות אסקפיסטית, על ריגושים, על
מהי הצלחה בחיים, על חיים של עבדות משעבדת ופריקת עולם, על
תשובות פיקטיביות למציאות, על אובדן צלם אנוש והפיכת האדם
למכונה, אוטומאט.
תרבות שצורבת אותי. חונקת אותי.