ערב שלישי, אומרים עליו פעמיים כי טוב תמיד על היום הזה. אני
מנסה לרכז את דפיי הטיוטה דף אחר דף בסדר כרונולוגי שיקל לי על
העבודה, ימים, שבועות, חודשים ושנים קופצים אל מול עיני
המרותקות, אתה יודע מאז שהחלטתי שהרומן הזה יעסוק בי ובך הפכתי
מהופנטת מהתהליך הזה תהומות, יש משהו כל-כך מסקרן בלדעת אותך
הכי כנה הכי פשוט הכי מופשט שיכול להיות. הכל מעניין אותי דרך
עיני המפוכחות, כל רגע אותו חווינו כל דקה שהחמצנו, השנים
הקשות שידעו לנחות לנו ככה ותפסו אותנו לא מוכנים באמצע של
החיים ולעומתן הזכיות שנחו לנו פתאום מתגלגלות נצמדות אל כפות
רגלנו שהצמיחו שורשים חדשים, פשוטות מרוכזות וחזקות.

עיני סוערות את הדפים, אם הייתי מביטה על עצמי במראה יכולתי
בודאי לראות את האישונים שלי מתרחבים ומרקדים, מבטי נח על
המכתב הזה שכתבתי אל האוסף שלי באחת מהשבתות האלה שהחלו להעיד
על ההתחלה של סוף הסערות כולן, השבת הזו שסגרה את השבוע בו
החלטתי לפתוח בפניך את כל מכתביי הכמוסים ואת אוצר הכתיבה שלי,
השירים המאמרים אלה שמסיבה שהיום אני כבר יודעת להבין אותה לא
יכולתי לשתף בהם אותך, שמרתי זאת כסוד ממך, אני חושבת היום
שהייתי מאוד זקוקה לסוד שלי, לגניבת חלקה הזו שתהיה בלעדית
שייכת לי. התגובה שלך לכל הכתוב הזה הדהימה אותי, ברגע אחד
נוכחתי בעד כמה אתה מכיר אותי למרות שחשבתי אותך ואותי רחוקים
מאוד מהכרות אמיתית וחשופה ממסכה, ההבנה הזו צרבה לי את הנשמה,
ההבנה הזו שימחה אותי ויחד עם זאת כאבה לי, הגבירה בי את תחושת
ההחמצה בעבור זמן ההכרות שאולי "בזבזנו" אני ואתה.

"ואולי זו הירושלים הזאת", כך קראתי למכתב הזה...

ואולי זו הירושלים הזאת, "אויר הרים צלול כיין" הדהד לי בדרך
לשם, אז נסעתי בשקט תהומי וכל מה שרציתי היו אלה כמה שעות של
שקט, כמה שעות שלי, לדבר אל עצמי.

השבת הזו הייתה טובה, רציתי לספר לך, רציתי לספר לך שהיחד חדר
לי לעצמות והפך אותי לנוגה כזאת, רציתי לספר לך שעיני רואות
אחרת אותך, זה אולי הגיל הזה - ארבעים, איך הגענו לשם בכלל
אלוהים. רציתי לדבר על זוגיות ובחירות בחיים, רציתי לומר שלפני
שנה לא חשבתי שנצליח, לא חשבתי שיש בסיס כזה שיספר את
"העל-מה". רציתי להביע את הערכתי ובמקום כל זה לקחתי אותי לכמה
שעות של בדידות נערצת כזאת, זה מן מושג כזה שהמצאתי לי "בדידות
נערצת", אני צריכה אותה לעיתים גם כשטוב לי בפנים, גם כשנעים
לי בפנים. אני צריכה אותה לפעמים על מנת לדעת אחר-כך לספר נכון
את המילים, אני צריכה אותה ככה לפרקים על מנת לאסוף רגוע את
הרבדים הרגשיים שלי, את הקשיים שלא עוזבים אותי אף-פעם בימים.

ואולי זו הירושלים הזאת "אויר הרים צלול כיין" ליווה אותי בין
הרחובות, שקט שמלא בלבן ושחור של שבת, בימים רגילים או בשעות
של שיגרה יתכן והייתה מרגיזה אותי התפאורה הזו. אבל בערב הזה,
בשבת הזאת זה התאים מאוד והתפאורה צבעה בי אוירה כזאת שרציתי
לחבק ולעטוף משום שהגברים הלבושים בשחור ולבן, אחזו בידם
הגדולות ידיים קטנות המחוברות לילדים עם כיפות והנשים צעדו
בנחת עם עגלות. וכל הדבר היהודי הזה יצר בי חום של משפחות, אתה
יודע המשהו הזה הבטוח היציב והמכיל ויכולתי לצעוק אותי מהבפנים
מעריכה וידעתי אותי מלאה ברכות מונחת ומשלימה.

ובחזרה אלינו, השמים נמלאות שקיעה ופס אדום ורחב צבע את הכחול
שהלך ונעשה טיפה אפור ונזכרתי אותך בתוך כל הנוף הנגלה קורא
אותי, את אוצר המילים ששמרתי נסתרות שנים ארוכות ושמעתי את
מילותיך אומרות "זה בדיוק את המשפט הזה, המשפט הזה הוא ממש ממש
את מאוד", וחייכתי לי על שאם חשבתי שאין אתה יודע לגלות אותי.
מסתבר שאולי זה אתה שאין כמוך מכיר אותי ולא כאבתי את מה שהיה
משום שהמוטב הזה החל משאיר אותותיו.

ועליתי במדרגות מדלגת את שתי הקומות ופתחתי את הדלת שקטה מאוד
ובאווירת הירושלים הזאת הסתכלתי סביב ובחנתי מחדש את הפינות
ולקחתי נשימה ארוכה ומאזנת כזאת ומבלי לשאול שאלות ומבלי
להרבות במילים ארוכות התכנסתי אל זרועותיך, התפרקתי אל תוכך אל
תוך החוזק המקרין שלך ושמחתי בך, כל-כך כל-כך שמחתי בך.