בתחנת הדלק,
בירידה מהכביש הראשי
חיכינו
משפחות חלפו במכוניות
ואנחנו נשארנו מאחור
את שאלת
האם גם ילדותנו, עברה בלי מילים
ואני לא זכרתי כלום
רק חדרים קטנים
זה אמצע הקיץ
הזמן נראה כמו לא שייך לכאן
רגע אחד אנחנו בני 15
והנה אנחנו עוד מעט בני 31
את יצאת מהרכב
ניסית להבין, איפה אנחנו נמצאים
ואני חשבתי לעצמי
כל מי שאהבנו פעם
יישאר איתנו תמיד
מביט מן המראה
על הכביש הראשי
זה לא הזמן שהביא אותנו לכאן
איתו, היינו מגיעים לא מקומות יותר רחוקים
את נכנסת לרכב
אני לעולם לא יודע, אם את עצובה או מציאותית
מדליקים את הרדיו ומחכים
ושומעים את בנאי, מספר שהזמן נוסע כי הזמן לא יכול לעצור
את יכולה לספר לו
שלפני חודש, זה היה אתמול
והזיכרון מפעם, הוא היום געגוע שלא עוזב
יוצאים מן התחנה, חזרה אל הכביש המהיר
איפה הבית, איפה האנשים שאהבנו
את שואלת
ואני לא זוכר שום דבר
רק גדרות, שסוגרות אותנו
ואנחנו מחכים שיתמוטטו
זה הבית שהשארנו
זה המקום האחרון בו נשאר מאיתנו סימן
ואנחנו ממשיכים בכביש, כל הדרך לאן?
את מבקשת, שארד בפנייה הראשונה
ואני שומע את השעון מתקתק כל דקה
הוא מחשב אותנו, ואנחנו נתקעים בפקק
את מספרת על זיכרון ילדות
ואני חושב, אילו היינו יודעים להפסיד
לא היינו צריכים להילחם עכשיו שנית
משפחות עוברות אותנו, ואנחנו מביטים בצער
הזמן נוסע מאיתנו, לא שייך לכאן
זה שוב אמצע הקיץ, כמו אז
שהיינו ילדים
חשבנו שאין לזה סוף
ובסוף, מגיע הפרס הגדול
היום אנחנו מגלים, שבסוף הכביש יש זמן
הוא מצלצל כל דקה, ומשאיר אותנו לבד
לא שואל שאלות, לא מבקש יותר לדעת שום דבר
את תספרי לי על זיכרונות ילדות
ואני לא אדע , אם זה היה בחושך או לא רחוק מכאן
שוב פעם נוסעים, תמיד אנחנו בורחים
כמו אתמול שהיינו בגיל 15
כמו היום שאנחנו בני שלושים ואחת