כבר שתיים והיום ממשיך להתבזבז. ואני סוגרת את הטלפון - סוגרת
את עצמי מהעולם. אני אוטמת הכל, בזהירות וביסודיות כדי שלא
יתגלה פתאום איזה חור. ואז, בתנועה חלקה ונחבאת מהעין של עצמי,
אני משאירה איזה סדק קטן שמישהו יוכל להציץ דרכו. ואולי, אולי
הוא יראה ויאהב.
אני לא מספרת לעצמי על הסדק ומתעלמת, כדי שלא לפתח תקוות. כדי
שלא להתאכזב מציפיות לא ממומשות.
והכל מתחיל להחשיך, והחושך שכה ציפיתי לו כבר לא זוהר ומושך
עבורי. אפילו החושך בגד וגם שם אני לא מוצאת את עצמי. גם שם
כבר הלכתי לאיבוד. אבל אני שותקת ולא צווחת, כי אני לא רוצה
שאף אחד ידע שאיזה יצור אבוד חסר תווית מסתובב בלי השגחה שם,
כדי שלא יבהלו ויתרחקו עוד לפני שפגשו בו.
ואני עוצמת עיניים חזק, כי אפילו החושך מכאיב מדי לנפש, ואולי
אם אעצום את העיניים הוא יהיה נשלט ושלי ואני חושבת חזק על
לעצום עיניים, כדי לא לחשוב על דברים אחרים ואז אני חושבת על
לנשום, והנשימה שלי נשמעת לי פתאום מהירה ושבירה.
אני פותחת עין אחת, לוודא שהנשימה שלי לא ברחה מהמעגל, שהיא לא
הצליחה אכשהו למצוא את דרכה החוצה בקולניות ושאף אחד לא מביט
על הנשימה, שהיא נשארה שלי. ואני רואה שצדקתי, שהנשימה - למרות
שהיא כבר קטועה ונאבקת - עדיין פוחדת לצאת, פוחדת ממני. גם היא
חלולה ופוחדת להגשים את הוויתה.
אני פותחת את העין השנייה, ועכשיו שתי עיני פועות החוצה מבעד
למסך לח, ואני רואה שעשיתי עבודה מעולה ואטמתי הכל היטב היטב,
הרמטי לחלוטין. אני לא רואה אפילו את הסדק שאז השארתי, החבאתי
אותו טוב מאוד מעצמי או שאולי מישהו ראה, וחשב שהוא מבין, חשב
שעשיתי עבודה רשלנית וסתם אותו עבורי. בכלל לא הבין. ואף אחד
לא מציץ, אף אחד לא שומע. הכל שקט מלבד ההתרסקות של הילדה
בפנים.
ומחנק פתאומי אוחז אותי בגרון, תופס ומהדק, כל משיכה קלה
מורגשת, אני יכולה לנשום בקלות אבל הגרון מתחיל להצטמצם, כולו
מעקצץ ואני יכולה להרגיש את החרדה שלו מצלצלת באוזניי, למרות
שלא בוקע ממנו שום קול, ויש טעם מר שלא מגיע ללשוני אבל אני
יכולה לטעום אותו, ואני מנסה לגעת מבפנים וקצת לשחרר. הבטן
מתחילה להתפתל, גם היא כבר לא יכולה לשאת את הכאב, והוא מאיים
להתפרץ בצורה של דמעות, שאסורות לצאת כי את הדמעות כולם יראו.
ובעצם אני לא רוצה לתת לדמעות דרור, כי מה אם אף אחד לא יראה
ואני סתם אקווה שיראו ומה אם יותר גרוע, התרחיש שבו יראו ולא
יהיה אכפת. והדמעות נסוגות פנימה, גם הן פוחדת מהתקוות. והגרון
מתבהר, גם הוא פתאום מבוהל ומבהיר לעצמו את מיקומו, ומאיפה
פתאום תפס את האומץ וניסה להלחם, וזה בעצם כמו לפול חזרה לתוך
הבור לאחר התקדמות מה.
והשעה שלוש, וזה נראה כמו נצח של גסיסה. כל רגע מורגש,
והרגליים לא מתעייפות והנפש ממשיכה לרוץ רחוק, משתעשעת במסדרון
הארוך שניתן לה. היא יכולה לברוח למקום שאף אחד לא ימצא אותה,
ואני נותנת לה את מבוקשה, רק שתניח לי כבר.