"אתה הידיד הכי טוב שלי בעולם"
כן, בדיוק, זה אני, הידיד הכי טוב שלך בעולם, זה שאף פעם לא
תראי בתור משהו חוץ מידיד, זה שתמיד תוכלי לספר לו על כל הבנים
שאת איתם אבל הוא לא יהיה אחד מהם.
אתמול היית אצלי, ישבנו מחובקים שעות, נתתי לך נשיקות קטנות
בצוואר, אמרתי לך כמה שאת מדהימה, אבל עדיין, רק ידידים, וככה
זה יהיה.
אחרי שהלכת עליתי על הגג המשותף של הגוש בניינים הזה שלנו,
המון גגות כאלה שמחברים משהו כמו 8 בניינים, אני יושב על הקצה,
הרגליים באוויר, רק דחיפה אחת קטנה ואני נופל, אבל זה אף פעם
לא היה הקטע שלי.
כל האנשים למטה נראים כמו נמלים, אף אחד מהם לא יכול להשפיע
עליי, אף אחד הם לא יכול לעשות לי כלום, את לא יכולה להרוס לי
את היום, להזכיר לי מחדש את המצב הזה.
נעמדתי על השפה, תזוזה אחת לא במקום וידברו עליי בלשון עבר,
נעמדתי ופשוט צעקתי, חזק ככל שאני יכול.
צעקתי כל דבר שעלה לי בראש, זה שאמא שלי עצבנה אותי, זה
שגיליתי שאח שלי גנב לי מאה שקל מהארנק, זה שלא דוחים לי את
הגיוס, צעקתי על זה שאת לא שלי, על זה שאני עדיין תקוע עלייך,
שאני מסרב להתעורר ולהבין את המציאות.
צעקתי וצעקתי ואף אחד למטה לא שמע, אף אחד אפילו לא הסתכל
עליי.
מצאתי את עצמי פשוט עומד על הגגות, עם האף בעננים, צועק את הכל
החוצה.

מעניין מה היית אומרת אם היית שומעת אותי צועק, מעניין אם היה
אכפת לך, מעניין אם את עדיין זוכרת אותי.