אני עומדת על האבן מול הים ברגליי הפצועות, הדמעות כבר יבשו על
לחיי מן האוויר הדביק וניחוח המלח צורב באפי.
ציפורניי שבורות ואצבעותי מדממות.
הרוח מתחזקת, כמעט מעיפה אותי מן הצוק.
תיכף אקפוץ. לא סתם טיפסתי בשארית כוחותיי עד לכאן.
כשהגל השלישי יגיע לחוף. עוד מעט. לא, כשהחמישי יתנפץ.
אני עומדת קפואה במבט מזוגג. האם אין לי אומץ?
האם זו רק הצגה? מתי התחלתי להסס?
עכשיו רק משום שאני כועסת על עצמי אקפוץ!
אינני מסוגלת לזוז. מדוע?!
קפצתי. הרוח סוטרת לי כעת בפנים, "טיפשה"!, היא צועקת.
"את חושבת שאת גיבורה גדולה"?
אוי מה עשיתי? אני רוצה להאחז במשהו, אבל אין לי במה!
קראארק! קול עצמותיי המתנפצות מהדהד באוזניי, כאב חד
וחושך.
לא הייתי כרגע למעלה?