בחום הזה לא נותר לו אלא להתרחק עוד יותר, שוב הוא ויתר ונסוג
אל "מדור הגיהנום מספר אחד" כפי שקרא לביתו. כשנכנס סוף סוף
הביתה, שוב הסתבר לו ששכח לקנות אוכל ובבית היו רק מצרכי מזון
בסיסי שאינם מתחברים לכלל ארוחה, בוודאי לא בחום הזה. הוא שקל
לרגע לצאת שוב אל הרחוב שכבר הביס אותו 5 פעמים השבוע, או
שינסה להכניס משהו אל פיו, ממה שיש...
הוא פתח שוב ושוב את הארונית, חפר בין שקיות הפסטה, שקדי המרק
וקרטוני החלב העמיד... אין כאן כלום, חשב לעצמו וויתר גם על
זה. הוא ינוח קצת ויראה לכשיקום. אחת אפס.
מיכאל פשט את כל בגדיו והתפרש על המיטה, הוא נרדם מיד מהחום
הכבד. לחדר נכנס לו גם חתול שחור ונשכב להתנמנם על ערמת הבגדים
החדשה הלחה למגע.
מיכאל גורמן ידע כבר, כי למרות כל ניסיונותיו, הדבר היחידי
שהוא עדיין טוב בו זו שנת הצהריים, ואף אופנוע או אפילו החום
הכבד לא ישנו זאת. מובן שבחלומותיו הוא היה ער, חיסרון אותו
עדיין לא פתר מיכאל. הרי אם אדם בורח לשינה כי הוא לא נהנה
מהערות, למה הוא לא יכול לישון גם בחלום זה הרבה יותר טוב מאשר
להתייצב גם שם מול המוני בני אדם ולפעמים גם כמה מכשפות...
לפחות האוכל נגיש. הוא הרהר תוך כדי שמיכאל שבחלום נוגס
בהמבורגר צנובר עסיסי, נזמין גם צ'יפס, למה לא? אח"כ נחצה את
הכביש ונכנס למקס ברנר למילק שייק ועוגה.
הבעיה עם חלומות, המשיך מיכאל הישן, היא גם רמת אי הצפיות. וכך
מצא עצמו מיכאל נוגס ברגל שעירה, שרופת שמש ומלאת אבק רחוב
הומה, של נוסע במטרו בדרך לתחנת טולבייאק. מכאן רחוקה הדרך
למקס ברנר חשב בעוד האיש המופתע מניף אותו ומצמיד אותו אל פניו
הזועמים.
צרפתית, חשב מיכאל והופתע לגלות שהאיש צועק עליו דווקא בעברית.
כבר שתיים אפס. וכאשר זלגו מהאיש מילים ומים כאחד הבין מיכאל
שבעצם מדובר כאן בשלוש אפס.
גורמן התעורר בכבדות, נראה היה שגופו שוקל הרבה מעבר למה שיכלו
לשאת שריריו, הטעם היכה בו וצריבת הגרון זירזה אותו לקום
וללגום מים. הוא השתדל לא להתחיל לחשוב.
חמש אפס.