דמעותיהם של המתים נמסו משכבר
יומם לעת סוף, הקץ לבוא.
ואילו היא, נטושה, נבוכה, משוטטת
בין בתיהם המקודש, שנבנה
במיוחד בשבילם,
באותו יום ארור הוא.
מחפשת קול דומם
שיזעק מתוך שתיקה ערפילית, לא מזוהה.
זורקת דמעה, ועוד דמעה, ועוד
דמעה
לכל חלקת דירה קטנה,
עליה כתובת שם חרוטה,
בה גר אדם, אחד,
לבד, לא מוכר אך מיוחד,
נושם, לא נושם, ורק
טיפת מים מלוחה אחת
משרה אווירת חיים
במלון המתים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.