אני פה, במקום הירוק הזה. ירוק עד, ירוק שלא נגמר.
מעליי שמיים כחולים ותמימים שלא ראו דבר.
מתחתיי אדמה ספוגת דם, היסטוריה, ייאוש וזיכרונות.
ממולי גדר תיל ומאחוריה כביש עם מכוניות.
אם עם עגלה עוברת, התינוק שלה בוודאי בוכה כי זה מה שתינוקות
עושים.
ואני חושבת על האם שנאלצה להשתיק את תינוקה ממש כאן לפני 60
ומשו שנה...
אני בטוחה שהיה פתרון אחר מאשר לרצוח אותו בידיה... אבל זה מה
שנאצים עושים.
נערה עוברת, שיערה הקצר מתבדר ברוח, והיא נאבקת בו בכל הכוח.
כנראה חזרה עכשיו ממספרה והיא אינה רגילה לשינוי שחש בה...
ייקח לה זמן להתרגל
ואני נזכרת באלפי הנערות שגזזו כאן. כן, בוודאי גם להן לקח זמן
להסתגל...
ועובר לו צעיר, קעקוע על שכמו, קעקוע של סוס אצילי מתפרע
והוא יודע שאולי ההורים קצת יכעסו שקעקע את עצמו מבלי מראש
להודיע.
ואני נזכרת בנער הצעיר, שכל פשעו היה היותו יהודי בעל פאות
בראש
וקעקעו אותו מבלי שרצה בכלל, במספר שבע שמונה תשע שתיים ארבע
שלוש.
וזוג אוהבים, צמד חמד של ממש, מתחבא מן הקור של אירופה תחת
מעיל אחד.
ואני חושבת על לאה וזלמן, היא בת 18 הוא בן 20,
היא נלקחה למחנה עבודה והוא למקלחות הבנים.
בעקבות המסע לפולין 2004 |
