אני נושף על הריס שנמצא בקצה האצבע שלי ומביע משאלה, נראה שחוץ
מזה ניסיתי הכול, נראה שזה הדבר היחיד שיש לי לעשות, לחכות לנס
מזורגג שיבוא ויסדר את הבלאגן הענק הזה שאני קורא לו "חיים".
אני מאמין בזה בכל הכוח, כמה שאני יכול, כמו כשהיינו ילדים;
היינו עומדים על הגבעה הענקית הזאת, מסתכלים על השמיים, אני
נשבע שהייתי יכול לראות משם את כל העולם, כאילו הכול שלי,
כאילו שהזמן עצר ואני זה שקובע מתי להחזיר את החיים למסלולם.
האמנתי בזה כל כך, כאילו שידעתי שאני זה ששולט בכול, כמו שאני
מאמין עכשיו שאיזה ריס שנפל לי יכול לעשות משהו.
יוצא לי בזמן האחרון לעשות שטויות, לפרוץ למקומות, לגנוב
דברים, יוצא לי גם לחשוב, למה? למה עכשיו, זה פשוט מסוג הדברים
המטורפים שאני עושה מאז שאני לא מדבר אתך, דברים שאני עושה
בשביל לשכוח, בשביל להעסיק את עצמי, בגלל שלא אכפת לי כבר מה
יקרה לי, לא אכפת לי אם אני אעשה דבר כל כך מטומטם שידפוק לי
את כל החיים, כי זה לא באמת משנה.
שוב פעם קמתי היום, מלא בזיעה, רועד, אחרי לילה שבו חלמתי
עלייך, אני שונא את זה. אני שונא את זה כל כך, שונא את זה שאני
עדיין חושב עלייך, שונא את זה שאם רק היית אומרת, הייתי חוזר
אלייך בשנייה, אני שונא לקום בבוקר והדבר הראשון שאני חושב
עליו הוא העובדה שאת לא שלי, את לא שלי ואין דבר שאני יכול
לעשות נגד זה חוץ מלהתגעגע. הלכתי היום לגבעה הזאת, לבד,
כשהיינו ילדים היינו הולכים לשם ביחד, יושבים שעות.
עבר כל כך הרבה זמן מאז.
כל כך הרבה השתנה, אבל ההרגשה הזאת, שהעולם שלי, ששמה הזמן לא
זורם, החוקים לא תקפים, אני מניח שזה דבר שאף אחד לא יוכל
לקחת.
וככה יוצא שהגבעה הזאת היא למעשה הדבר היציב היחיד בחיים שלי,
הדבר היחיד שהזמן לא לקח, הדבר היחיד שמזכיר לי שפעם היה
שונה.

הייתי נותן הכול בשביל להחזיר את הזמן אחורה.