[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קמץ קטן
/
מטפחת

הביטה בבחורה שישבה מולה בפינת ההמתנה. יפה כזאת, עדינה.
מרוכזת בספר שמונח לה על הברכיים. מחתה את הזיעה מהפנים -
הלכתי מהר מדי - פחדה לאחר. וכעת היא ממתינה, יש עוד רבע שעה
עד סוף השקיעה. החדר מהביל, מחניק מאדים, אולי תצא החוצה
בינתיים, לנשום באוויר הערבי של ירושלים. התיישבה בחוץ על
מדרגת אבן, מצמידה את החצאית מתחת הברכיים. נשים ספורות חפזו
על פניה, ממהרות אל המעבר המוצנע. אנשים נוספים עברו, רובם
בדרך לבית כנסת, זורקים בה מבטים קצרים. הם יודעים מה אני עושה
כאן, חשבה. בוודאי יש מי שימתח ביקורת. תיארה לעצמה שבאיזה
מקום כתוב שאסור לשבת במקום כזה, שכל מי שעובר יודע בדיוק למה
היא מחכה. ניסתה להפך בזכותה, שאי-אפשר לשבת בפנים ולהזיע ככה,
הרי עליה להישאר נקייה. וממילא מי שעובר כאן לא מכיר אותי.
בסוף וויתרה, סלחה לעצמה. כבר מזמן למדה שלא תוכל לנצח את
תחושת האשמה. תמיד יש אבק טעות או עוון. בכל החלטה, בכל מעשה.
למדה לחיות עם התסכול שיושב בה ישיבת קבע. אור החסד של הערביים
הולך ועומם, אבל היא לא נרגעת יחד עם קולות השכונה, שמקבלת את
שבת, ויש באמת קבלה כזאת באוויר. לא, היא לא רגועה ולא מקבלת.
בשבוע הבא תהיה בת 26. זו לה הטבילה ה-52 מאז התחתנה. ועוד לא
התרגלה. עוד לא מצאה חן וחסד או שלמות בתהליך ההיטהרות החודשי.


כבר כמעט ורבע, נכנסה והתיישבה. זאת עם הספר עוד שקועה בו.
ברור שזה איזה ספר קודש, משהו על תיקון מידות או טיהור כוונות
לקראת הטבילה. למה האי-שקט הזה? קמה, חיפשה ומצאה ספר תהילים,
שיהיה גם לה מה להגיד. נשק מול המחשבה המסרסת על ביטול זמן.
דפדפה, הגיעה לפרק ס"ט, הפרק שלה: הן זו נפשה שלה שדוד מדבר
בה. אבל עיניה שוב נדדו אליה. כמה היא רוגעת, נשלוות, ואיזו
הרמוניה שזורה בה. המטפחת יושבת רכה ונעימה על השיער המסודר.
לא נופלת ולא מחליקה. נזכרה במשפט ששמעה פעם, שעד שהמטפחת לא
מתיישבת בנפש, היא לא יושבת על הראש. כמה זמן עוד ייקח לה
למצוא מקום בנפש המסוכסכת הזאת? 4 שנים ו-4 חודשים, ועדיין
המלחמה נטושה בינה לבין כיסויה.

כך או כך, הצליחה לסיים את הפרק, ונעמדה לתפוס את מקומה.
הטובלות של בין השמשות כבר טבלו, וכעת תור האשכנזיות, עם צאת
הכוכבים. שנאה להידחף ולהתעקש על תורה, אך ידעה שעליה למהר.
סעודת שבת מחכה אצל הורי בעלה, ואסור לאחר אליהם. כי מה תסביר
אם תאחר? את הסיבה האמיתית אסור לומר. אסור שידע אי מי את ליל
טבילתה: הצניעות מחייבת. וגם לא רוצה לראות את האכזבה בפני
חמותה. מהר-מהר היא מבליחה ונעלמת, אבל היא מבחינה בה. כן,
לפחות עוד תשעה חודשים בלי נכד. רגע, תיקנה את עצמה, הרי ממילא
כבר הפסידה במרוץ. גיסיה התחתנו לפני עשרה חודשים. בעוד
שבועיים ייוולד ילדם הראשון. והיא, שתמיד מלכה בכיפת הבכורה,
נדחקת לשולי המשפחה המתרחבת. לפחות בעלה ישמח בה הלילה. חלקה
ונקייה וטהורה. וגופה יפה כבלילה שבו קידש אותה.


כבר כמה דקות היא עומדת בקיתון הרחצה, הסמוך לאגן הטבילה,
שומעת את שקשוק המים ואת קריאות הבלנית, מכשירה זו אחרי זו את
הטובלות. ניסיתי, היא טוענת בפני בית דינה, בחיי שניסיתי!
נזכרת במה שסיפרה חברתה, שהתחתנה לפניה. גם היא כמוה, חיפשה
פתרונות הלכתיים שיהלמו את נפשה - ים או מעיין - מקור מים חיים
אחר. אך כשהסכינה, כמוה, להתיישר עם הנורמה, והתכוננה לטבילה
בלב שלם, הצליחה להסיר גם את חציצות נשמתה, הופכת לאחד עם המים
הסוגרים עליה כעובר. ואני - כולי חציצות. ריקם נכנסת וריקם
יוצאת. הביטה בעצמה במראה. השיער עוד  קצת רטוב, נופל בגלים
מלאים על גב דק. הפנים שזופים ורעננים, עצמות הלחיים וקשת
הגבות מצילות על עיניים כהות בורקות. אני יפה, היא מופתעת
לגלות. כשאני רק אני, ללא בגדים וקרם ותסרוקת, רק עם עורי
ושערי, אני יפה. בכל זאת יש חסד עבורי ברגע הזה.

סוף-סוף קראה לה הבלנית, אדומה מחום וממאמץ, מתנצלת על העיכוב.
שבע טבילות התעקשה לטבול האישה שלפניה, "ולהאיץ בטובלות איני
יכולה, את מבינה, אפילו שערב שבת היום וכולן ממהרות הביתה.
בואי נראה, עברת על הכול? עיניים-אוזניים- שיניים-אף-טבור?
בואי נסתכל על הידיים, מה זה? צלקת ישנה? ומה עם הרגליים? איזה
יופי, כמה שאת קלילה. מוכנה ומזומנה". כשהמים עוטפים אותה בפעם
השלישית, ושערה מסובך סביבה כמו אצות חומות, הבלנית נושמת
לרווחה: "כשרה, טהורה, מותרת. לבריאות - שבת שלום - בשורות
טובות". נכנסה בחזרה לחדר, מיהרה להחליף את המגבת, שנגעה במעקה
ובמי המקווה, ונשטפה פעם אחרונה במי המקלחת הקרים, נזהרת לא
לסחוט את השיער. לא את לא תחשבי על זה לא תחשבי על זה לא תחשבי
- משננת תוך שהיא מתלבשת. הלילה הזה יהיה קודש לשניהם. בלי
מחשבות על טיפולים מכאיבים, בלי פחדים מאכזבות עקרות, ובלי
שהוא יהיה שם ביניהם, נוגע-לא-נוגע, נוכח-לא-נוכח. נולד ואובד
כל חודש מחדש.

חשך לגמרי כשיצאה, האיש שלה בוודאי כבר מחכה בנקודת המפגש,
נרגש אליה כחתן. נעצרה לרגע קצר אחרון עם עצמה, מערבת נשימתה
בנשימת השבת. ככלה בתוך כלה הן נכלות זו אל זו, כלולות זו בזו,
עומק וגובה, מי תהום ואוויר פסגות.
ויש שקט.
יש שבת בנפשה.
יש שלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעורכי במה:
חשבתם פעם שאם
הייתם בטעות
מעשנים על מקלדת
שלכם והמחשב
שלכם היה מתפוצץ
הייתם צריכים
לשנות אות אחת
בשם של האיש
האדום למשהו
כמו: "הפיש
האדום"?

-Air


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/8/07 22:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קמץ קטן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה