התעוררה פתאום, מתרוממת לחצי ישיבה עוד בטרם שבה להכרה. ניסתה
להיזכר בשביב מבט מה והיכן. אה, כן. כנראה שנרדמתי. השמש כבר
בגובה העיניים והאוויר הצטנן, נושב בגלים ממערב. פיהוק, שפשוף
עיניים, מזיזה שיער פרוע מהפנים. ורק אז הבחינה בו עומד לידה,
מבינה כי הוא סיבת התעוררותה ולא הרוח.
עמד לידה כמה דקות לפני שהעיר אותה. הפליא אותו כמה היא קטנה,
וכמה פנוי החלל שסביבה. כאילו הבמאי - או הכוריאוגרף - מכבד את
הצורך שלה במקום, מתקן באמצעות מרחב את השטח הקטן שהיא תופסת
בעולם. מעניין בת כמה היא, תהה, והתקרב קצת. זרועותיה היו
שזופות זה-מקרוב, מכוסות אבק של מלח וגרגרי חול. היא לא
מהסביבה, החליט. היא נמצאת כאן כבר הרבה שעות. ניסה להזיז
קווצת שיער שהסתירה את הפנים, והיא התעוררה. נסוג הצידה.
הסתכלו זה בזו כמה שניות, היא - מנסה להתרגל לנוכחותו, הוא -
לומד את תווי פניה. כל-כך נינוח בשתיקתו מולי, בכלל לא אכפת לו
שהעיר אותי. נרעדה לפתע, מחבקת את הזרועות החשופות. הסתכלה
סביבה, מצאה את החולצה הזרוקה בצד ולבשה אותה בתנועה חטופה.
חבל, חשב, יש לה בטן יפה. ויש קסם בצורה שבה הצוואר מתמזג
בכתפיים הדקות. 'אני יכול לשבת?' עדיין מרחוק, נותן לה שהות
להזמין אותו למעגל שלה. 'אה...' שפשפה את עיניה שוב, ניסתה
להשליט סדר בשיער, 'אני יודעת? החול הוא של כולם והסככה
באדיבות עיריית תל-אביב'. חייך אליה והתיישב על החול לידה. 'אז
מה, ישנת הרבה זמן?' 'נראה לי. בפעם האחרונה שאני זוכרת עוד
היה ממש חם ומלא אנשים מסביב'. 'ומה את עושה כאן? סתם ככה יום
חופש באמצע החיים? ועוד לבד?' 'אם אני אגיד לך שממש רציתי
להשתזף, זה יספק אותך?' חייכה. חיוך לבן, כמו של ילדה. 'כן',
ענה בפשטות. חייכה שוב. כעת נראה חיוכה מבוגר יותר, איכשהו.
'ומה אתה עושה כאן? למה אנשים באים לים? ומי אמר שצריך בכלל
סיבה?' 'אני לא יודע לגבי אחרים, אבל אני אוהב לבוא לחוף בשעות
האלה ולפגוש אנשים. אפשר לומר שזה מין תחביב שלי'. 'אה, אני
מבינה. ואם הם ישנים אתה פשוט מעיר אותם'. הוא לא נבוך
מהעקיצה. 'לא את כולם, רק את מי שמסקרן אותי', הישיר מבט, והיא
הסבה את שלה, נבוכה. שיט. הוא יודע את חוסר-ניסיוני ומשחק
עליו.
'נהיה קר, לא? או שזאת רק המגבת הרטובה שלי?' החליפה נושא.
'רוצה את שלי? היא יבשה, לא השתמשתי בה', שלף מגבת מהתיק והציע
לה. 'יש לך תיק מצחיק', התחמקה, 'כמו שק-כביסה, רק בלי חורים'.
'אז את מקיבוץ, אני מבין', החזיר אליה את החבטה. היא נשכה את
הלשון. 'תראי', תפס את מבטה, 'לא באתי להציק לך או לשחק
פינג-פונג מילולי, אם כי גם זאת דרך להכיר ואין לי התנגדות.
אבל אם אין לך חשק אליי אני יכול לקום וללכת'. שתקה, הביטה
בים. ידעתי מראש שאין לי סיכוי מול הישירות שלו, נאנחה.
'אוקיי', אמר, פרש את המגבת והתיישב עליה, משאיר לה מקום
להצטרף. היא קמה, ניגשה לקצה הסככה והביאה משם את התיק שלה,
שולפת בקבוק מים חצי ריק. התיישבה לידו על המגבת ושתתה, אחר כך
הציעה לו. 'אני חייב לציין שאת ממש חופשיה עם החפצים שלך. לא
ראיתי אף פעם מישהו בים שהולך לישון במרחק 3 מטר מהתיק שלו.
הרגל מהקיבוץ?' 'זה פשוט כי אין מה לגנוב ממני', משכה כתף.
והדבר היחיד שאפשר לגנוב ממני לא כאן, הוסיפה לעצמה.
רכנה בעצמה אל תיקה, נזכרת לפתע שלא אכלה כלום היום. 'רוצה
שקדים? קליתי בעצמי'. 'בטח', השיב בטון מופתע, לוקח חופן
מהשקית. 'וואו, זה ממש טעים! זה יותר מקצועי מבחנות!' 'אתה
באמת חושב ככה?' הפנתה אליו עיניים חומות. לרגע נראתה חסרת
בטחון כילדה, קשיחותה המדומה נסדקת, 'פעם ראשונה שהמלחתי
אותם'. ולאחר הפסקה: 'אני אוהבת להכין בעצמי דברים, אתה יודע,
כאלה שבדרך כלל קונים מוכן - שקדים, גרנולה. סלט כרוב סגול.
ולא רק אוכל. לפעמים אני תופרת לעצמי בגדים, או מעצבת לעצמי
תכשיטים. לא כל-כך כביטוי אמנותי, יותר ממקום של עצמאות. כאילו
ככה אני מוכיחה לעצמי שאני יכולה להסתדר גם לבד'. 'מממ...' בלע
את השקדים. 'להסתדר גם לבד, זותומרת שבדרך כלל את לא מסתדרת
לבד?' 'היום אני כבר יותר עצמאית, מאז שעברתי לעיר. בקיבוץ אתה
מתרגל שהכול נעשה בשבילך. "סינדרום המטפלת" קוראים לזה אצלנו.
אתה כל-כך רגיל שהמטפלת אומרת לך מה לעשות, שאתה לא יודע איך
להסתדר בלעדיה, או איך לתכנן לעצמך את החיים'.
היא בחנה אותו. פנים של נער צעיר. אחד בלי דאגות. תלתלים רכים,
עיניים כהות מבריקות, כתפיים רחבות. אבל כל הליכותיו הורו
ניסיון ובשלות. גם משהו במבנה הגוף, אולי בתנועותיו, רימז
בגרות. מעניין בן כמה הוא. כמיהה עזה להניח ראש על כתפו אחזה
בה. קמה לפתע, מבולבלת. 'מה קרה?' שאל. 'מה דעתך להיכנס קצת
לים? טבילה אחרונה לפני השקיעה?' 'אההה, טוב, סבבה', הרים כתף.
הוא שחה פנימה, היא נשארה ברדודים, מקשיחה את הגוף נגד המים
המקציפים. בסוף וויתרה להם, לגלים, התיישבה על קו המים ונתנה
לים ולחול לשטוף אותה. כשיצאו נתן לה את המגבת, ורק אז התייבש
בעצמו. 'ממש אבירי מצדך', חייכה, והוציאה שקית עם סוכריות
קטנות, צבעוניות. 'אין כמו לקנח יום בים עם ג'לי-בינס', הושיטה
לו את השקית. הוא צחק, ובחר סוכרייה אדומה. 'אחרי זה תנסה את
הירוקות, הן הכי טעימות', הציעה נלהבת, שוב נראית ילדתית.
'את יודעת, בדרך כלל יש לי חוש לדברים כאלה, אבל איתך אני פשוט
מבולבל. אז אני חייב לשאול אותך: בת כמה את?' היא חייכה ולקחה
נשימה עמוקה. '26'. 'מה?!' 'כן, אני יודעת. אני מטעה. בת כמה
חשבת שאני?' 'לא הייתי בטוח, אבל גם בגבול העליון לא הייתי
נותן לך יותר מ- 20, 21.' היה מאוכזב, ותחילתו של צער פשתה בו.
26?? היא אחרי אמצע החיים. והוא כבר טיפ-טיפונת התחיל לקוות,
שאיתה אפשר, שהבסיס שלה עדיין לא מקובע, לא ממוסמר במסמרי
אחת-עשרה לרצפה... אבל מיהר להסוות, שתל הומור באכזבתו: 'את
בטוחה שאת בת 26? את לא עובדת עליי?' 'נשבעת לך. אני עדיין
זוכרת תכניות טלוויזיה מפעם - 3, 4, 5 וחצי, קרובים-קרובים.
נו, אתה יודע', ענתה למבטו השואל, 'הסדרה הזאת עם יהורם גאון'.
'אה, אני חושב ששמעתי עליה. לא היו שידורים חוזרים שלה לפני
כמה זמן?' 'רגע', התבלבלה, 'אתה רוצה להגיד לי שלא ראית אותה
יחד עם כל המדינה? בן כמה אתה?' 'כנראה שגם אני מטעה', חייך
אליה. 'אני בן 21'. היא מצמצה ונרתעה. 'זה מפריע לך?' שאל
בשקט. 'למה שיפריע?' ענתה במשיכת כתף, מתנכרת באחת, והוסיפה
בשקט: 'הייתי בטוחה שאתה מתקרב ל- 30'. 21?? ואת רצית להישען
עליו?! מצבך מידרדר, יקירתי. 'תסתכלי על הצד המצחיק של
הדברים', ניסה פעולת מנע להתקרחנות המתעבה שלה, 'מי שיעבור כאן
יחשוב שאת אחותי הקטנה או משהו כזה, ובעצם את זאת שיכולה
לעשות עליי בייביסיטר'. 'בטח, וכדי להלביש לך פיג'מה הייתי
צריכה לטפס על סולם'. הוא צחק בהקלה.
'את אוהבת ילדים?' 'למה אתה שואל?' ענתה בחדות. 'סתם מתעניין,
בגלל הסוכריות'. 'אה. בקיבוץ עבדתי עם ילדים, בכל מיני גילים.
אני משערת שזה כמו בכל דבר, יש כאלה שמאוד קל לאהוב, ויש כאלה
שצריך להתאמץ למצוא אצלם נקודות חיבור'. 'ואיזה גיל הכי אהבת?'
'אהבתי מאוד את הקטנטנים, אלה שלגמרי תלויים בך כדי להתקיים,
והם רכים וחלקים כאלה, כמו גורים או גוזלים. אבל הכי אהבתי
לעבוד עם כתה א'. גיל מרתק. גם עכשיו, כשיוני-- ' קטעה את
המשפט באמצע, מנסה להסוות את בהלתה בשיעול ובשינוי תנוחת
ישיבה, אך הדם שהתפרץ לפנים חשף אותה. 'אני יודע על מה את
מדברת', החליק בדיפלומטיות, 'כשאחותי הקטנה הייתה בת 6, אהבתי
לראות איך היא מסתכלת על העולם, על החיים, להקשיב לתובנות שלה.
מצחיק שרק עכשיו אנחנו מגיעים לזה', שינה נושא, 'אבל לא אמרת
לי עדיין איך קוראים לך'. 'נכון', התאמצה לחייך, 'איכשהו לא
היינו זקוקים לזה. אני מיכל', הושיטה יד, והוא לחץ בחיוך.
'ואתה? איך קוראים לך?' 'אמממ, תנסי לנחש. איזה שם מתאים לי?'
'זה קשה', השיבה בכובד ראש מחויך, מודדת אותו מהצד. 'שם קצר,
משהו מרענן כזה, שכיף להגות אותו. אני בכיוון?' 'וואו, ממש!
קוראים לי טל.' 'איזה יופי, כל-כך מתאים לך'. 'כן, אני אוהב את
השם שלי'. 'אתה יודע, יש מדרש כזה, של חז"ל, שכשההורים נותנים
שם לילד, נזרקת בהם רוח נבואה. כאילו בלי לדעת הם מכוונים בשם
לתכונות שחבויות בתינוק, ושיבואו לידי ביטוי כשהוא יגדל.' 'מה
את אומרת', ענה מהורהר. פתאום היה בו עצב שלא הספיק לגדר, והוא
פרץ והגיע אליה במשב דק. 'חבל שלא הכרתי את המדרש הזה
לפני-כן'. היא לא ענתה, רק תלתה בו מבט מדוד. 'ומאיפה את
מכירה מדרשים כאלה, קיבוצניקית אחת?' התנער פתאום. 'אה, סתם',
השתמטה, 'ידע כללי'.
הים העריב, והיא הביטה פתאום בשעון, מתחלחלת. 'אוי ואבוי! לא
שמתי לב לזמן, אני חייבת לברוח'. 'למה, סינדרלה, כי הכרכרה
תהפוך בחזרה לדלעת?' 'איזה כרכרה ואיזה נעליים', מלמלה מוטרדת,
אוספת חפצים, 'אני צריכה לתפוס אוטובוס לירושלים'. 'ולמרות שאת
ממהרת, יצא לך חרוז'. עצרה רגע, שחזרה את המשפט, חייכה. הסתכל
בה בעצב, כמעט בחמלה. על עצמי? עליה? על היום שנגמר ככה בחפזה?
פרידה זריזה, ליווה אותה לתחנה בצעדים גדולים, היא כמעט רצה,
ושוב נסדקת אדישותה, והיא נראית כמו ילדה עזובה. אחרי ששילמה
לנהג והחזירה את העודף לארנק, התעכבה עוד רגע על תמונה קטנה,
ליטפה במבט ובאצבע. הוא חזר הביתה ברגל, מצטער שכבר נגמרו לו
דקות החופש הנדירות. בקיץ הצליח כמעט כל יום לגנוב איזה
שעה-שעתיים סביב השקיעה, לנשום קצת אוויר, לשמור על שפיות.
התעכב עוד רגע לסדר את המחשבות לפני הכניסה אל הבלגאן שבטח כבר
מחכה לו בפנים.
פתחה את הדלת בזהירות, כמעט בחשש. לא ידעה אם השקט שמקדם אותה
טוב או לא. 'אמא?' 'מיכלינקה?' אמה יצאה מהמטבח - קיתון דל,
שהכיל בקושי מקרר, כיריים ושיש קטן. היא חייכה וחיבקה אותה.
כתמיד בשש השנים האחרונות, חיבוק זהיר, כמו מתייראת מפני בתה.
'איך היה בים? נהנית? אני רואה שהשתזפת.' 'אמא', פתחה ישר
בהתנצלות, 'אני נורא מצטערת שאיחרתי. לא שמתי לב לזמן'. 'נו,
אם ככה, זה בוודאי סימן שנהנית'. 'את עוד תספיקי לאוטובוס? מתי
האוטובוס האחרון לקיבוץ?' 'אוי, ילדה שלי, מתי תפסיקי לדאוג
לי? חשבתי שדבר ראשון תשאלי על יונתן'. מיכל נכמרה ונמסה, 'בטח
שאני רוצה לשאול, כל היום רק עליו חשבתי. כל-כך התגעגעתי...
הוא ישן?' 'כן, הוא רצה לחכות לך, אבל נרדם לפני חצי שעה'.
'אויש, זאת פעם ראשונה שהוא הולך לישון בלעדיי. אמא רעה
אני...' 'שטויות במיץ גזר! אני כל לילה הלכתי לישון בבית ילדים
בלי אמא שלי, והנה, את רואה, לא קרה לי שום דבר רע'.
עוד לפני שסגר את הדלת השיג אותו הרעש. שוב הם רבים על
הטלוויזיה. 'שי, גיא', נכנס לחדר, 'יש סיכוי שיום אחד תצליחו
להסכים על משהו? למשל, על איזה ערוץ לראות?' הם ענו לו בצעקות
מעורבבות. זה רק נהיה יותר גרוע עם הזמן, נאנח בשקט, והחופש
הגדול לא ממש עוזר. איפה בעולם יש עוד תאומים כאלה הפוכים?
'שלום אור', פנה לנער שחלף על פניו, מתעלם מנוכחותו. 'אתה
יודע, אור', ניסה בהומור, 'בקורס צוללות יהיה לך מספיק זמן לא
לדבר עם אף אחד. עד אז לא יזיק לך להתאמן על הכישורים החברתיים
שלך'. טריקת דלת הייתה התשובה של אור. נאנח שוב. אנשי המקצוע
עושים כמיטב יכולתם. אור חזר לתקשר עם בני גילו, התקדמות, אבל
איתו, עם טל ---
נכנס למטבח, ציפה למצוא שם ריח בישול ואת חן שוקדת על הסיר.
מעיין של שפיות, החן הזאת. עדיין ילדונת, אבל מתפקדת כמו
גדולה. במקום אוכל מוכן, מצא במטבח גוף קטן מכודרר ובוכה. גייס
כוחות נפש: 'בואי אליי חנצ'וק, תני חיבוק ותספרי לי מה קרה'.
היא ניתקה מהשולחן ונתלתה עליו בחיבוק קוף - עברה שנה מאז
שהפסיקה להיתלות בו כך - ופתחה בבליל בכי והסברים מקוטעים.
הגיעה היום לקייטנה מדריכה חדשה, היא עשתה סיבוב שמות, ואחר-כך
ביקשה מכל ילד לספר במה ההורים שלו עובדים, ומה הוא הכי אוהב
לעשות איתם. 'גם ככה אני תמיד שונה מכולם. אז היא חייבת לנופף
בזה?!'
לפני שנפרדו חיבקה שוב את אמה, נזהרת לא להישען מדי, לא להעביר
את תחושת הבדידות המרה שהחלה מחלחלת. 'תודה אמא'לה, אני מאוד
מאוד מעריכה את זה שבאת היום. את כל-כך צדקת, באמת הייתי זקוקה
ליום חופש'. 'אני תמיד צודקת, מיכלי, את רק צריכה להקשיב לי
יותר'. מיכל התבוננה בדלת הנסגרת ונאנחה. ידעה בדיוק מה נחבא
תחת המילים האחרונות. נכנסה לחדרו, ומיד התערבבה נשימתה
בנשימתו הקצובה. כמו כל ערב כשישבה בחדרו לאחר שנרדם. יונתן
שלי, לבי ובשרי. נפלאה לי ילדותך מכל פלא, ואהבתך מכל בדידות.
הדקות היקרות ששהתה איתו בכל ערב לפני השינה היו מרפא לקשייה,
וקולו הדק השתיק קולות אחרים, מסכסכים, שהמשיכו לרדוף אותה
בלילה וביומה. 'לאן הגענו?! בקיבוץ דתי שיקרה דבר כזה?!' --
'זהו, הרסת לעצמך את החיים. בגלל רגע אחד של טיפשות' -- 'איך
תסתדרי לבד בעיר, ילדה בת 20 עם תינוק? אין לך מקצוע, ממה
תחיי?'
כשהבכי קצת נרגע, התיישב על כיסא במטבח והושיב את חן על ברכיו.
'את יודעת, חנצ'וק, גם אני מרגיש שונה מכל החברים שלי. הרגשתי
ככה במיוחד כשכולם הלכו לצבא, ואני נשארתי בבית איתכם. אבל את
יודעת מה חשבתי היום? שאם הייתי הולך לצבא כמו כולם בגילי,
הייתי מפסיד את השנים האלה יחד איתך, ויחד עם שי וגיא. ועם
אור', הוסיף לאחר מחשבה. 'אני חושב שבסך הכול הרווחתי מכל
העניין'. 'אבל בכל זאת היית מעדיף ללכת לצבא, ושאבא ואימא
יישארו כמו קודם'. הוא נאנח וליטף את ראשה. 'את יודעת מה,
חמודה, נלך מחר לבקר אותם, לספר להם כמה אנחנו מתגעגעים.
ובינתיים, בואי נכין ביחד ארוחת ערב, ואני אספר לך משהו ששמעתי
היום, מדרש יפה של חז"ל'.
אבל שרדתי, עובדה. בקיבוץ לא הסכימה להישאר. לעולם לא תאכל
מלחמם של הצבועים האלה, ולא תגדל את בנה אל תווית מוכתבת מראש.
עבדה 6, לפעמים 7 ימים בשבוע, החליפה עבודות כדי לא להישחק.
הצליחה איכשהו לקיים אותה ואותו. אבל היא מתעייפת ומתחילה
להתייאש. זקוקה לאוויר ולשינוי, ובעיקר זקוקה לעשות קצת לנפשה.
היום הזה בים, אחרי שנה ללא חופש, ערער אותה. יוני אמור להיכנס
לכתה א' בסוף הקיץ, אבל אם הייתה נקרית הזדמנות על דרכה, הייתה
לוקחת אותו איתה. ל--- לאנשהו, למקום אחר, לחיים אחרים. אולי
אפילו למסע. היו פותחים דף חדש במשפחתם הקטנה. אפילו מחר
בבוקר. אפילו עכשיו. כי יש לה כוח. והיא כל-כך צעירה, כל-כך
נכונה לכול. הורידה ראש על ברכיים ובכתה בשקט, נזהרת לא
להעירו.
הלילה חם, והוא שוכב על מזרן במרפסת. אהב את תחושת המרחב
שהכוכבים חלחלו בו, נזכר לרגע במרחב אחר שראה היום. כן, הוא
יודע שיהיה קשה, במיוחד לחן, אבל הוא החליט, וגם דיבר על זה עם
הפסיכולוג המשפחתי. אחרי 3 שנים הוא חייב לחשוב קצת על עצמו,
אחרת יישחק לגמרי. האחריות והחובה שבדאגה לאחיו הצילה אותו
משקיעה בדיכאון, אבל העומס גדול מדי לנפשו הצעירה. הוא רוצה
לפגוש מישהו, מישהי, אדם חדש. שייכנס לחייו, לא ייבהל ממה
שיגלה שם, ויזכיר לו שהוא עדיין צעיר, עדיין בתחילת החיים.
ולצאת איתו לטיול, מסע, להתרחק קצת. לנשום ולהתמלא. להתפייס עם
עצמו ועם גורלו.
היא יודעת שצריך ללכת לישון. מחר יום עבודה והיא תזדקק לכל
פיסת ערנות, יונתן ידרוש תשומת לב כפולה עבור היום שלא הייתה
איתו. אבל, הנץ בה רעיון, אולי תיסע בשבת שוב לים. הפעם עם
יוני, הוא כל-כך ייהנה. יישארו עד השקיעה, ואולי, אולי ---
הוא יצטרך לקיים את ההבטחה לחן. תמיד הביקורים האלה קשים לה
ולאחרים. אולי כדאי לדחות את זה ליום אחר, כשיהיה לו יותר זמן
להיות איתם אחרי הביקור. אולי בשבת. כן, זה רעיון. ילכו לבקר
את ההורים, ואחר-כך ילכו לים, להתפרק מהמתח ולהיות שוב ילדים.
יביאו פריזבי ומטקות, ירוצו, ישתוללו. ואולי, אולי ---
אולי. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.