הנה שוב חוזר אותו סיפור על עצמו.
השעה שעת לילה מאוחרת, אני לא שומעת אותו עוד, אבל אני יכולה
להרגיש אותו. קרוב אליי.
קשה להתעלם מהנוכחות שלו בבית.
אני בחדר והוא בסלון.
הנה, אני יכולה כבר לשמוע אותו מתהלך כאילו כלום, מתנגש בקירות
ובכל דבר שנקלע בדרכו.
אני שוכבת במיטה מפוחדת ומכסה את עצמי בשמיכה מכפות הרגליים עד
לראש, למרות שקיץ וחם, שלא ייגע בי.
כולם ישנים, אני לא רוצה להעיר אותם בגללך.
אתה לא רצוי פה! לך! בא לי לצעוק,
אבל אני יודעת שזה לא יעזור, אתה הרי לא מבין.
אף פעם לא הבנת וגם אף פעם לא תבין.
אני כל כך שונאת אותך,
מתעבת,
אותך ואת כל המשפחה שלך.
אני מנסה להגיד לעצמי שאתה קטן, מסכן. אבל זה לא עוזר, הפחד
משתלט עליי בכל פעם מחדש כשאתה מגיע.
בשביל מה באת לפה? בשביל מה? תסתלק מהטריטוריה שלי!
עכשיו זה כבר בלתי נסבל
אני רואה את הצללית שלך, קרובה אליי
צרחה ענקית יוצאת לי מהפה.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא אח שלי שמגיע בריצה מהחדר שלו מנופף
בנעל וחובט בו עד שהוא מפסיק לזוז כמעט לגמרי.

כל כך קטן וכל כך מגעיל.
ג'וק, יצור מכוער ומיותר.
איכס.