בס"ד  
הרחובות היו ריקים מזמן. בשעה הזאת אף אחד לא מסתובב במקום
הזה. אור צהוב של  מנורת לילה סנוור אותה. היא עצמה עיניה, גם
בגלל הדמעות. אותו רחוב, אותו העץ ליד השער, אותה הגינה. היא
התקרבה לכיוון הבית בצעדים קטנים. למרות שהלכה לאט, הד צעדיה
נשמע ברחוב החשוך,  הריק. אינספור שאלות התרוצצו במוחה, אף לא
אחת נענתה. הנה, היא דילגה מעל השער.
שני צעדים והיא עומדת ליד החלון. אפילו לפתוח אותו היא לא
צריכה - הוא פתוח. כאילו ציפו לה, שתבוא.
מעין טיפסה על אדן החלון וממנו - אל תוך החדר. התגלגלה על
המיטה, מריחה את ריח הבית הנודף מהמצעים. כמה טוב לחזור הביתה.
היא עצמה עיניה, אך לשווא. לא הצליחה להירדם. הסיפור שעבר עליה
בשבוע האחרון רץ שוב ושוב במוחה, כמו סרט נע. ולמרות שזה כאב
לה, היא לא הצליחה להימנע מלהיזכר.

היא הייתה בסך הכל בכיתה ט'. נערה גבוהה, רזה, עם שער מתולתל.
עיניים גדולות, ירוקות. בעיניה - ילדה פשוטה. בעיני האנשים
סביבה - גם כן.
היא חיה את חייה במסגרת החמה של המשפחה, עם החברות תמיד לידה -
ובכל זאת, תמיד הרגישה שחסר משהו. הייתה לה לפעמים הרגשה עמומה
של ילדה שעומדת בשוליים, אבל זה היה נסבל, כי רק לזה היא הייתה
רגילה. ואז היא נסעה עם חברות שלה לטייל בעיר, ושם הכל השתנה.

"הי - ילדונת! לא חבל?" שאל אותה אז איזה אחד שבדיוק עבר לידה.
אחד גבוה, קוצים פרועים, עגיל בגבה.
והיא, בתמימות - שאלה: "מה חבל?"
"לא חבל עלייך? את לא חושבת שאת קצת מבוזבזת?"
מעין משכה בכתפיה, לא מבינה בכלל על מה הוא מדבר. היא רצתה
אפילו לעצור לידו רגע, אולי לדבר אתו קצת. עניין אותה להכיר
אנשים מעולם כל כך רחוק ושונה מהעולם שלה. אבל היו החברות שלה,
שמשכו אותה ממנו.
"תוריד ממנה את העיניים, שמור מרחק", אחת מהחברות שלה סננה
לעברו. מעין לא הבינה בכלל על מה היא מדברת. למה להיות כזאת
תוקפנית? לפחות - היא חשבה בשמחה - אף אחת לא שמה לב לנייר
הקטן שהוא השחיל לידה.

כשהגיעה הביתה באותו היום, מיהרה לחדרה. שם, כשישבה לבדה,
יכולה הייתה מעין לקרוא את הפתק באין מפריע. אבל מסתבר שלא היה
כתוב שם שום דבר מיוחד. רק השם, "גל", ומספר פלאפון. מעין
קיפלה את הפתק והניחה אותו במגירה המסודרת שלה. למקרה שתזדקק.


מאז העניינים רצו בקצב מסחרר. בסך הכול קטטה קטנה עם אחת
הבנות, ואחרי כן מריבה עם אימא וכל העצבים שבעולם, ודלת נטרקת.
ושוב היא יושבת לבדה בחדר. היא בכתה, כעסה, צעקה, מה לא? אבל
זה לא עזר. כולם חושבים שהיא הילדה הקטנה שלהם. החברות רוצות
שתתנהג כמו שהן חושבות שנכון להתנהג. הן מצפות שתלבש אותם
הבגדים, שתדבר את אותה השפה, שתשמע את אותם השירים. ואילו אימא
ואבא בכלל לא סומכים עליה. בעיניהם, היא לא מספיק גדולה כדי
להתחיל חיים עצמאיים.
"עוד נראה אם אני גדולה ועצמאית מספיק", מעין אמרה לעצמה בקול
נמוך, רועד מבכי. בהחלטה של רגע, היא קמה ממיטתה וניגשה
למגירה. הוציאה ממנה את הפתק עם המספר, נטלה אותו באגרופה,
ופרצה החוצה דרך החלון. לא משהו דרמטי - חלון של קומת קרקע.
מצד שני - זאת הייתה בריחה מהבית, אז זה בעצם כן קצת נועז.

זו הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת. מעין שלפה מכיסה את הארנק שלה
ומיהרה לתפוס את האוטובוס של חמש וחצי. הימים שאחר כך עברו
עליה כמעין סיוט. כואב לה להיזכר. איך הקישה את הספרות
בפלאפון, חייגה בידיים רועדות והתפללה שאף אחד לא יענה
וכשתפילותיה לא נענו וגל ענה דווקא, בקול ידידותי, ביקשה ממנו
שיבוא לאסוף אותה. איך הצטרפה אליו ואל החברים שלו למסיבה
לילית, איך התחברה לכל הידידות שלו, שהציעו לה לשבת איתן,
להעביר דחקות. ככה שבוע היא הייתה אתם. ישנה אצל טליה - אחת
הידידות שלו.

היא לא תשכח איך החברות שלו - שבאמת התייחסו אליה כאל אחת
משלהן - שאלו אותה בפליאה למה היא לא מעשנת. וכשהן ישבו סביבה
והעבירו סיגריה (שהייתה מגולגלת באופן מוזר, מה שבטוח, לא סתם
סיגריה), והפצירו בה גם לנסות - זה כבר היה הקש ששבר את גב
הגמל.

"אתם יודעים בדיוק כמוני שמחפשים אותי בבית" היא אמרה בשקט,
ממששת באצבעותיה את הפלאפון הכבוי המונח בכיסה. מעין קמה
ממקומה ויצאה מהחדר. שעה ארוכה התקלחה, מנסה להסיר מגופה את
הריח שדבק בה. כשיצאה מהאמבטיה, החזירה את כל הבגדים שלוותה
מטליה למקומם. היא לבשה את הבגדים שהביאה עמה מהבית.

וכשעמדה להיפרד מהבנות שהיו לה כחברות בשבוע הזה, ידעה שהיא
עושה את הדבר הנכון. היא מצאה את עצמה עומדת בפתח החדר, לא
מצליחה להסיר את עיניה מהתמונה מולה. בנות  בשחור, יושבות על
הרצפה בחדר אפוף עשן. חולצות קרועות, קעקועים, פירסינגים...
"את רוצה שנקרא לגל שיבוא לומר שלום?" טליה שאלה אותה.
"אממ, אוקיי" מעיין אמרה. באמת שלא היה לה משהו אחר להגיד.
טליה חייגה בפלאפון שלה לגל ותוך דקות הוא הופיע בדלת החדר.
עיניו קלטו את אותה התמונה - אותן הבנות בשחור עם הקעקועים
והסיגריה, ולידן - ילדה טובה עומדת בשער חפוף וחולצה ורודה.
"עכשיו דוגרי", הוא שמע את מעין אומרת בשקט, כך שרק הוא ישמע,
"לא חבל?"