[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא התעורר במקום בו הוא היה מתעורר במשך 5 שנותיו האחרונות.
ביתו לא  בדיוק דמה למשהו שאזרח מהשורה היה יכול לקרוא לו בית,
אבל האמת שהוא התרגל אליו.
בכלל הוא היה אדם שניחן ביכולת לראות תמיד את הכוס המלאה, וגם
ביתו שלו היה בעיניו לאחוזה מפוארת.
כך למשל הוא התלהב מהעובדה שביתו נימצא בקרבה לים, "ומה יכול
להיות טוב מזה?" הוא הזכיר לעצמו מידי בוקר.
הוא התרגל לעובדה שמעונו היה ממש בסמוך לרחוב הומה אדם ושרעש
המכוניות החולפות והצעקות של עוברי אורח הכריחו אותו להתעורר
כבר בשעות המוקדמות של הזריחה.
האמת שהוא בכלל לא נהג להתלונן, וכמובן שמהבחינה הזו הבוקר הזה
לא היה שונה.
הוא התרומם מהכיסא והדליק את הסיגריה שלו, הרחוב כבר היה מלא
חיים, הנהגים כבר הפכו את הרחוב שלו לפקק אחד גדול, האימהות
כבר גערו בילדיהם, שביקשו לקנות את מכלול הצעצועים שהציעו להם
הדוכנים הסמוכים והקשישים כבר סיימו את ההתעמלות המסורתית שלהם
והיו בדרך לבתיהם.
שעות אלו היו השעות המתוקות ביותר בשבילו, הוא לקח את הזמן,
נכון יותר לומר שהוא משך אותו, מראה עולם החיים עורר בו רגשות
מיוחדים, רגשות של תקווה והוא היה שמח שיש אנשים שחייהם טובים
יותר משלו.
כמובן שמישהו אחר היה חושב שבמצבו הוא צריך לקנאה בהם ואולי
אותו אחד היה מקנאה בעצמו לולא היה במקומו, אך גיבורינו חש
אהבה ושמחה אמיתית בשביל כל אותם הפרצופים, שהיו מתחלפים מידי
יום בימו ומתרחקים מעיניו עם כל צעד שעשו במעלה הרחוב.
הוא הדליק לעצמו עוד סיגריה, מתוך רצון למשוך את הרגע.
הוא יכול היה להרשות לעצמו לא למהר לעבודה, הוא היה עצמאי, לכן
כמובן שלא נדרש לתרץ את איחוריו.
כאשר גמר את הסיגריה השלישית לאותו בוקר אילץ את עצמו להתחיל
את היום. בצאתו מביתו שם לב שמצבו של הקבצן מהרחוב הסמוך
הדרדר, רגלו הפגועה התנפחה והוא כבר לא הצליח לעמוד על רגליו.
הגיבור שלנו ניגש אל הקיוסק של "אדי שולמן"  שהיה ממוקם באותו
הרחוב בו דר בעל הרגל הנפוחה וקנה אצלו בקבוק מים מינרלים
וסנדוויץ, אותם הגיש לקבצן.
השני הכיר טוב את עושה החסד עימו, שכן זו לא הייתה הפעם
הראשונה שקיבל ממנו יחס אנושי.
אני לא אשקר אם אף ארבה לומר שהמסכן היה חייב לא פעם את חייו
לגיבור בו עוסקת העלילה של סיפור זה.
הקבצן הרים את ראשו להודות, עיניו היו מלאות בדמעות, היו אלו
דמעות של תודה. הוא חיי ברחוב מגיל 11 המוקדם ולא הכיר אדם טוב
לב יותר מגיבורינו.
אותם חסדים שהראשון היה מרבה בהם כלפיו, היו מכפרים על כל
ההשפלות שהיה עובר במשך היום מצד עוברי האורח ואף היו משפרים
במשהו את ההרגשה הכי נוראה שידע מימיו- להיות קבצן, להיות תלוי
בחסד האנושי שהיה נדיר בהרבה יותר ממספר המועט של המטבעות
שהצליח לאסוף  במהלך חייו.
החסדים של גיבורינו, היו ההוכחה היחידה עבורו שיש גם משהו טוב
בעולם האכזר אליו נולד, ההרגשות שהציפו אותו כאשר הוגשו לו
המים והסנדוויץ בכל בוקר, נתנו לו את הכוח להמשיך ולחלום על
חיים טובים יותר.
הגיבור שלנו חייך חיוך רך וחם אל הקבצן וגם עיניו מלאו דמעות.

אני לא יודע על מה בכה הגיבור, אולי על חייו של הקבצן, או אולי
על חייו שלו ואולי בכלל דמעות אלו היו אפילו דמעות של שמחה, מי
יודע? ומה שבטוח שלא אני הוא זה שישפוט בענייני הדמעות, ונגיד
שאפילו הייתי יודע, ממש לא בטוח שיכולתי להסביר את זה לכם!
השניים היו שותפים לגורל כבר מזה כמה שנים, הקבצן ידע שחייו של
חברו לא טובים בהרבה משלו, הוא ידע שהוא מתחלק עימו בפירוריו
האחרונים. לעיתים קרובות חשב הקבצן על חברו, הוא לא ידע מה
הניע אותו במעשיו הטובים, "מעניין אם הייתי במקומו הייתי מתנהג
כמוהו?" חשב לעצמו מידי פעם, אך הוא אף פעם לא הגיע לתשובה
ברורה ומחשבתו תמיד הייתה מסתיימת רק בתקווה, בתקווה שהוא היה
נוהג בדיוק באותו האופן.
שני האנשים שחייכו אחד לשני, לא החליפו מילה ביניהם מעולם.
הקבצן ידע שתודתו מועברת, דרך עיניו, והגיבור לעומת זאת ידע
שהקבצן יודע שהוא מבין את תודתו ומעריך אותה מאוד, הרי לא כל
אחד יודע להודות דרך העיניים.
הוא הוסיף לידו של הקבצן כמה מטבעות, חייך והלך לדרכו!




טקס ההזכרה נערך בשעה שתיים בצהריים.
מספר האנשים הגדול שנאסף, סביב קברו של הפילוסוף והסופר הנודע
"יוסף אמיתי" קראו תפילות והקריאו את יצירותיו.
אמיתי היה איש מאוד נודע ומכובד בציבור ומספר הרב של האנשים
שבאו להזכרתו לא הפתיעה אף אחד.
אמיתי היה איש ישר והגון ואחד הדברים בהם הוא הירבה לעסוק
בכתביו, הייתה השאלה בזכות מה האנשים ראויים שיזכרו אותם לאחר
מותם.
אחד הנוכחים החל בקראית קטע מתוך הדברים שאמיתי כתב:

"כאשר אדם הולך אל עולמו, הוא לוקח עימו מכלול תכונות טובות
ורעות שאף אחד לא ידע שהם קיימות אצלו, כל עולמו הפנימי של
האדם וכל רגשות האמת שלו נקברים יחד עימו.
כל אדם שניסה פעם להתעמק בנפשו גילה, שהוא רוצה שיזכרו אותו,
זוהי בעצם תכלית קיומינו וכל מעשינו מטרתם אחת - לנסות ולהשאיר
משהו מעצמנו, משהו שאנחנו נהיה ראויים להיזכר בזכותו.
מי מאיתנו בני-אדם, לא הרגיש עצמו מיוחד, שונה ונבדל משאר בני
האדם?
מי מאיתנו לא הרגיש שהוא ראוי יותר מכולם להיזכר על ידי אחרים?

ואני שואל: כמה אנשים דגולים וטובי לב הלכו לעולמם, בלי להשאיר
שום זכר, וכמה מעשים טובים לא זכו להערכה ?
כמה רעיונות ומחשבות לא הספיקו להיכתב על דפי התודעה
האנושית......"

האיש שהקריא את הדברים של הפילוסוף הפסיק, הסימון של הלורד
הצבעוני על גבי הדף שהחזיק נגמר. אף אחד מהנוכחים לא ידע
שיועציו הם אלו שסימנו לו את הדברים שעליו היה לקרוא.
האיש כחכח בגרונו, והוריד את ראשו לאות הזדהות ואבל.

האיש היה כנראה אדם חשוב מאוד, כמובן שלא הכרתי אותו אישית,
אבל את העובדה הזאת לא היה קשה לנחש לנוכח לבושו, מכוניתו
ולחיצות הידיים המרובות שקיבל מהאנשים הסובבים.
למרות שהוא לא ממש הבין את משמעותן של כל המילים שהקריא כרגע,
החלו באות וצצות כל מיני מחשבות מוזרות בראשו:"מעניין אם גם
האזכרה שלי תראה כך? כמה אנשים יבואו?
כן, יבואו, יבואו!" הרגיעה את עצמו האיש.


בסיום הטקס ההמון החל להתפזר, האנשים שעזבו את בית העלמין החלו
כבר מחייכים ומעלים ביניהם נושאים שעל סדר היום, הם בכלל לא
שמו לב לקבצן שעמד ממול הקבר השכן, על הקבר היה מונח סנוויץ
ובקבוק של מים מינרלים, על עיניו של הקבצן היו דמעות......







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"שקר החן, הבל
היופי, בא לי
נורא
על סוכריית
טופי."



בלונדה בהלם
פשוט בהלם איך
כל יצירות
האמנות האלה
פשוט באות לה
כמו כלום!


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/8/07 22:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל גלוזשטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה