היא החליטה לחזור. לנסות לשים עליה את המשקפיים שלהם, לנסות
להבין משהו מהחיים שהפסידה במשך שלוש שנים.
אולי אם לא תחשוב יותר מידי היא תצליח להבין.
אירוני.
אז היא סידרה את השיער, קנתה בגדים חדשים, שמה חיוך על הפנים
והצליחה להסתיר את כל הכאב שנבנה בתוכה.
הרי אנשים אוהבים לראות אנשים מחייכים. ככה הם לא צריכים
להתמודד עם שאלה "מה קרה?" והם פשוט ממשיכים בחיים שלהם בלי
לעצור מחשבתית על בן אדם מסוים.
אז היא נתנה להם את מה שהם רצו.
היא שנאה אותו
אז בשלב מסוים היא כבר כמעט הייתה נראית חלק אינטגרלי מהם. לא
יכולים בלעדיה. היא לא יכולה בלעדיהם. אוהבת כל אחד מהם עד
עמקי נשמתה, אך בתוכה מבינה שהם לעולם לא ידעו.
כי היא לעולם לא תספר.
אז היא קמה.
קמה והולכת למקום חדש.
למקום שהם לא מכירים - אולי יותר קל לה לדעת שהיא הולכת למקום
שהיא תכיר והם לא. מקום שיהיה שלה בלי קשר אליהם.
ששוב העולם שלה יהיה מנותק.
והם ינסו להבין ולא יצליחו.
היא ראתה אותו נכנס בשער, עם המדים שהפכו אותו למבוגר פתאום,
עם מבט עצוב, שלרגע - אפילו היא לא הבינה אותו.
היא עצרה לרגע, וחשבה לעצמה כמה הוא נראה שביר ככה, וכמה הוא
היה רוצה לברוח למקום חדש,
למקום שהם לא מכירים, והם לא יכירו לעולם.
שהעולם שלו יהיה מנותק
והם ינסו להבין ולא יצליחו.
עכשיו, היא הבינה את היתרון העצום שיש לה עליו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.