ומחר אדע אחרת
שלי יותר ונוכחה
צחורת מגע קלת תפארת
כזו ששבה כשהולכה

ובתום כל יום נרכן על כר
והיא בין זרועותיי
אראה אותה בכף ידה
אשמע בנשימותיי
ואענה ברוך עדנה
לחיצה קטנה ליטוף
רפרוף היד, ריחוף הלב
מבע אצבעותיי.

והיא תפליג גבה אחורה
אמיצה ורגועה
תספר לי מה קרה בה
ומה היתה מנת חלקה
מה הפלא בענייה
נוכח נוף אהבתי
הקרב ממני הלאה
צל עוקב למנוסתי

נו הרי "מתי", אומר לה
זאת "הבטת  בראי"?
אין תדעי מראה תפארת
דרך כלל שובה אותי?
ובלילה עת אחזה בי
בידה המהססת:
"הן לא את אשר קינאת לי
כשחובקתי לב אחר?"

אז ממחר אדע אחרת
יפה יותר ונוכחת
שייש בכאב מבול של קדם
להחריב את ישותה
לא אינך אוהבת, זאת, ידעתי
הן אמרת זאת פעמים
רב העצב בעניי
ופנייך קור שלגים

אך אני אישן הלילה
טוב אשכב מזה לילות
כי ליבי גזר לו: "די לה"
והכאב גובה תשואות.

ומחר אדע אחרת
הן אמרתי  זאת מכבר
טוב  מפרח, קוץ, דרדר
השורד חולות מדבר

הן אמרתי פעמים
והוספתי: "לא אדום"
אך הלילה אח הלילה
עוד הולם חולם היום