נחתה עלי המוזה לכתוב.
אך מה עושים
כשאין יותר מה להגיד או להרגיש?
כשהגעת לשיא מחשבתי?
העיפרון לאט לאט מאבד את חשיבותו
העיניים כבר רואות פחות טוב מפעם
וההיגיון,
ההיגיון הארור הזה שאומר לי
שהכל קורה רק לטובה.
הימים מגיעים לסופם מאוד מהר עכשיו,
אני יפה ואני רוצה לצעוק את זה
החיוך הוא רק חצי נכון,
כי בפנים הכל כבר מאבד את הנצחון.
ואני אהיה לבד.
אני יודעת זאת.
אמסגר כל זיכרון שרק אפשר,
ואבכה על כל פיסת מידע חדשה שתגיע לאוזני,
ואני לא אפסיד הפעם.
כי אני כבר לא למטה-
ועכשיו-
אני עוזבת את כל מי שניסה להגיד לי אחרת.
אחרי כל המכתבי פרידה... צריך גם שיר. |
