כל פעם שאני עוברת ברחוב נחום אני רואה אותו. איש בעל פנים
אפורות, לא ניתן לדעת בוודאות את גילו, פניו חרושות קמטים
המעידים על כל שעבר, ראשו שמוט מעט לאחור, כאשר סחבה דקה
מפרידה בקושי רב בינו לבין הרצפה המאובקת. כף ידו הימנית חבושה
בתחבושת מלוכלכת, המצליחה בקושי לכסות פצע מזוהם. לגופו עוטה
כותונת ארוכה, לבנה ומלוכלכת, רגליו מכוסות בזוג גרביים עבות
השומרות על חומן, מלבד מספר אצבעות שמצאו את דרכן חשופות מתוך
הקרעים. מסביבו פזורים עיתונים ישנים, שקיות ועלים שהתעופפו
ברוח עד שנחסמו ע"י גופו הצנום. לפניו מונחת קופסת פח קטנה
מקומטת, בתוכה שקלים בודדים שוודאי נזרקו לשם במהלך הלילה וכמה
סיגריות שנתרמו ע"י העוברים ושבים. לפעמים מונחת לצידו קופסת
פלסטיק ישנה, עם שאריות מזון כזה או אחר, שהוא שומר לימים קשים
יותר, שוודאי יגיעו בקרוב.
אני עומדת במרחק לא גדול ממנו, מקפידה להסתתר מאחורי דוכן
הפלאפל, בכדי שלא יתפוס אותי בקלקלתי, מסתכלת, בוחנת, שופטת.
בחור צעיר עובר לידו, מביט בו בחטף ומשליך מספר מטבעות לתוך
קופסת הפח. האיש מניד בראשו אל עבר הבחור, שכבר מתרחק ממנו
בצעדים מהירים. לאחר כמה דקות משליכה אישה מבוגרת מטבע נוסף
לעברו. האיש מפנה מבטו באיטיות לעבר המטבע שנעצר ליד רגלו
השמאלית, מרים אותו באצבעות מלוכלכות ומניח אותו בעדינות בתוך
קופסת הפח. לאחר כמה דקות אוחז האיש בקופסת הפח ושופך את
תכולתה לצידו. הוא מדליק את אחת הסיגריות בעזרת קופסת גפרורים
קטנה שהוציא מכיס הכותונת, ומונה באצבעותיו את המטבעות המונחות
למרגלותיו. מטבע אחר מטבע מוחזרים כל המטבעות לקופסת הפח, והוא
מתרומם על רגליו, מיישר את הכותונת, אוחז בשתי ידיו בקופסא.
האיש מתחיל פוסע באיטיות ואני פוסעת באיטיות אחריו. מידי כמה
פסיעות הוא נעצר, מסדיר את נשימתו, תוך כדי לקיחת שאיפה נוספת
מהסיגריה שבידו. לאחר כמה דקות הוא פונה לסמטה קטנה, חשוכה,
שכמעט ולא ניתן להבחין בה מהרחוב הסואן. אני מציצה בחשש לסמטה,
תוהה לעצמי אם יהיה זה בטוח להמשיך ולצעוד אחריו, אך סקרנותי
מושכת אותי קדימה, פנימה, תוך הסמטה החשוכה. אני מצמידה את ידי
השמאלית לגופי, על מנת לגונן על התיק שאני אוחזת ביד זו. אני
חולפת על פני קבצנים שונים אשר שרועים לאורך הסמטה, חלקם
מבקשים מעט עזרה כספית בקול חלוש, מלא תחנונים, וחלקם רק
מסתכלים לי בעיניים במבט עצוב. אני ממשיכה ללכת אחרי האיש עד
שאני מבחינה כי נעצר ליד ילדה קטנה, אולי בת 6 שעומדת בפינה
קטנה, לבושה סחבות, שערה סתור, והיא אוחזת בידה כלי נגינה
שיצרה בעצמה מחיבור של מספר חפצים שמצאה ברחוב. הילדה מנגנת
נגינה חלשה, כמעט שאינה נשמעת מבעד לתחינות הקבצנים. האיש עומד
מספר דקות ומאזין בריכוז לנגינת הילדה. לפתע מוציא מכיסו את
קופסת הפח, מרוקן תכולתה לכף ידו, ומניח את כל המטבעות בכובע
צמר קטן שמונח מולו, לרגלי הילדה. הילדה מסתכלת עליו במבט
מופתע, ומחייכת חיוך קטן. היא מתכופפת לעבר כובע הצמר, ומתחילה
למנות את המטבעות, ואני מונה בליבי איתה. הרמתי את ראשי חזרה
בכדי לראות את תגובת האיש עם הפנים האפורות לשמחת הילדה, אך
הוא התרחק לתוך הסמטה, הפעם בצעדים מהירים, משאיר את הילדה עם
שמחתה ואותי עם מחשבותיי.