כך עשית לי בלי לדעת בכלל. פשוט השלכת אותי על הסלעים בכל הכח.
בלי שהתכוונת בכלל. בלי להבין שזה מה שאת עושה לי. משליכה אותי
בכח כזה על סלע. כמו גל שמתנפץ על השובר וכל רסיסי המים עפים
לכל כיוון, כך הושלכתי אני. הרגשתי שחץ נורה לחזי ומפלח את
ליבי. החץ לא נורה מקשתו של קופידון, אלא מקשתו של השטן. הקשת
גדולה והחיצים מורעלים וכואבים כאשר הם פוגעים בליבי. הם
פוגעים בו ושורפים אותו אט אט. מעכלים אותו עד שלא נשאר ממנו
דבר ואז אני פשוט נשבר. אני מרגיש חי מת. יותר נכון מת חי.
בלי לשים לב. בלי שום כוונה. רק זרקת לאויר שאת יוצאת עם מישהו
והוספת שהגיע הזמן לנסות ונראה לך שהפעם באמת תנסי. ליבי ונפשי
נחצו לשניים כי מי אני שאומר לך לא? ההפך! אני אהיה הראשון
שישמח בשבילך על זה שסוף סוף התחלת להרגיש ולנסות להתחיל מערכת
יחסים. אני הוא הראשון שיעודד וידחוף, אני אייעץ אם צריך ואהיה
שם אם תרצי לשתף תמיד. בשמחה ובעצב. בטוב וברע. מצד שני, אני
כולי שלך ברגע שתגידי. אני אהבתי, אני אוהב ואני תמיד אוהב
אותך כנראה, ולכן המשפט שזרקת לי, סתם כבדרך אגב, הורגש אצלי
כמו סלע במשקל של אלפי טונות. גרם לי לכל כך הרבה בלבול, קנאה
ותסכול. כמו חץ מורעל וכואב.
למה לפני פחות משנה לא חשבת על זה כאשר ניסיתי אני את מזלי
להשיג את ליבך, שהיה אז כל כך קר ואטום? למה נפתחת רק עכשו
ודווקא למישהו שאת לא מכירה? למה שרפת את ליבי? למה ירית עלי
את חצו של השטן?