היה לי רע אז התאבדתי.
לקחתי L.S.D, בלעתי עשרים כדורים נגד מיגרנה, הוספתי גם חמישה
ואליומים שגנבתי מאמא שלי והורדתי הכל עם הסמירנוף שאחי קנה לי
בדיוטי פרי כשחזר מטורקיה.
פחדתי שזה לא יספיק לחסל אותי, וכדי לא לחשוב על האפשרות של
שטיפת קיבה בלעתי גם חמישה עשר אקמול, שבעה מוסקול ואקסטזי אחד
בשביל הכיף.
עברתי תקופה קשה מאוד. השתחררתי מהצבא ופתאום התברר לי שאני
עוד צעיר קטן ומושתן עם חלומות של לכבוש את העולם, אבל העבודה
היחידה שמצאתי היתה לסחוב בלוקים כל היום וזה תסכל אותי.
שבוע אחרי השחרור הבנתי שאין לי בדיוק מה לחפש בבית עם אבא שלי
ותכננתי לשכור דירה. אבל עם הכסף שהיה לי, בקושי יכולתי לשכור
כיסא.
ובתקופה הקשה ביותר שלי, היא החליטה שנמאס לה לאסוף את השברים
ונפרדה ממני במכתב מרגיז. תמיד זה נגמר במכתב.
שרפתי אותו כשהייתי בפסקה השנייה. לשריפה הוספתי גם שתי תמונות
שלנו ביחד מהטיול במדבר יהודה. תמיד שנאתי להצטלם.
היה לי רע, אז החלטתי לגמור עם הכל.
כשחשבתי בתחילה על הרעיון, התחלתי לבכות והרגשתי הקלה מסוימת,
אך בהמשך, ככל שבכיתי יותר, סבלתי יותר.
היום כשאני בוכה, אמא מיד סותמת לי את הפה במוצץ או בשדיים
הנהדרים שלה וזה די נחמד.
היה לי כל כך רע שבכלל לא חשבתי מה יקרה לי לאחר קוקטייל
הסמים. פתאום מצאתי את עצמי כלוא בגוף של תינוק בן שנה. חשבתי
על המזל המחורבן שלי. איך החיים לועגים לנו והסבל הוא בעצם
אינסופי.
עכשיו אני שוב אצטרך ללכת לגן, בית ספר, תיכון, צבא. כשחשבתי
על זה, התחשק לי שוב למות, אבל נזכרתי מה קרה לי בפעם האחרונה
שהתאבדתי והתאפקתי מלשתות את האקונומיקה.
החיים דווקא לא רעים עכשיו. לפני מספר חודשים הכל היה סיוט,
אכלתי רק מטרנה, לא יכולתי ללכת, זחלתי כמו טמבל וחרבנתי
במכנסיים.
הנחמה היחידה שהייתה לי היו השדיים הנהדרים והתפוחים של אמא
שלי. פעם אחת, באמצע ההנקה, היא אמרה לי שאני מלקק הרבה יותר
טוב מאבא.
עכשיו אני כבר הולך, נגמלתי מהחיתולים, אני אוכל פירות וירקות
למרות שאני לא מוותר על ההנקה.
בדרך כלל אני מסתובב בבית ומחפש ספר טוב.
אתמול התחלתי לקרוא את 'המשפט' של קפקא. אבל אמא, כשראתה שאני
מרוכז בספר, חייכה והחליפה לי את הספר לספר חיות. בת זונה.
לפעמים כשאמא מתקלחת, אני מתגנב לחדר העבודה של אבא ומפעיל את
המערכת. נשבר לי כבר הזין מ"מאה שירים ראשונים", אז אני שם לי
ביטלס או לד זפלין ונרגע.
ניסיתי להתקשר לחברה שלי ולשמוע מה שלומה, אבל אמא תפסה אותי
על חם ושאלה אותי: "איך עושה טלפון?" זה לפחות עדיף מהשאלה,
"איפה אור?"
אני כבר מקווה שאגיע לגיל ארבע, אז אהיה כבר עצמאי יותר ואתחיל
לחיות סוף סוף, כי בינתיים אני נגנב. בערב אמא תיקח אותי לטיול
היומי הקבוע שלנו עם החברה שלה סמדר ובתה היפהפייה, נופר.
נופר ואני יוצאים קבוע כבר חודשיים והבת זונה עדיין לא נותנת.
היא אומרת שהיא רוצה לחכות לפחות עד הבת מצווה. שתלך להזדיין.
חזרנו הביתה, וכשאמא נכנסה שוב להתקלח, המשכתי לקרוא את
'המשפט', תוהה מתי יסתיים סוף סוף מעגל הייסורים האינסופי שאני
שרוי בו לעד.